Page 195 - מתנת משה חלק ה - הרב יצחק מנחם קרלינסקי
P. 195
הצק משה 'ד גריש ' -ב הלע מתנת
עלה ב'
א .נחלקו הראשונים בדין הניזון בכפיה אם חייב לברך ,והכרעת המשנה
ברורה שספק ברכות להקל ,אבל ברכת המזון שחיובו הוא מהתורה חייבים
לברך.
ב .הוכחנו (באות א') שנחלקו הפוסקים האם הספק הנזכר הוא גם כאשר
האוכל התרצה בסוף האכילה ,וכמוכח מדברי הפוסקים שדימו נידון זה לסוגיא
בכתובות (דף נ"א עמוד ב') ,או שהספק הנזכר הוא רק כאשר האוכל היה אנוס
מתחילה ועד סוף ,אלא שהאוכל היה ערב לו ,אבל אם הוא גם התרצה על
האכילה הוא יהיה חייב לברך ,וכמו שהציע כף החיים שמי שאונסים אותו
לאכול יגמור בליבו להתרצות ולהסכים על כך ,ובזה הוא ימלט ממחלוקת
הראשונים.
ג .להלכה נפסק שהאוכל מאכלות אסורות מחמת הסכנה חייב לברך ,ואין
זה דומה למי שאנסו אותו לאכול ,כי מי שאנסו אותו לאכול היה כפוי על עצם
האכילה ,ועוד שהוא היה מעדיף שאוכל זה לא היה בעולם וממילא לא היה על
מה לכוף אותו ,אבל האוכל מחמת הסכנה הגם שהוא מוכרח לאכול והוא כפוי
בידי שמים ,אבל הרי הוא שמח בכך שיש לו מה לאכול בכדי להינצל מהסכנה,
ולכן מוטל עליו לברך( ,אות ב').
ד .האוכל מצה בכפיה יצא ידי חובה ,ואין זה דומה למי שנאנס לאכול ,א.
כסוברים שמקיימים מצוה גם באונס ,ב .מחמת ההנאה שבאכילה מקיימים
מצוה אבל אין די בזה בכדי לחייב ליתן על כך שבח והודאה ,ג .הנכפה על
מצוה תשש יצרו והוא התרצה על כך ,ולפי זה הכפוי על המצוה חייב גם לברך,
ד .ביאור נוסף כתבו בזה החתם סופר המגן גיבורים והיד חנוך( ,אות ג').
