Page 191 - מתנת משה חלק ה - הרב יצחק מנחם קרלינסקי

‫אצק‬ ‫משה‬ ‫'ד גריש ‪' -‬ב הלע‬ ‫מתנת‬

‫שלא כאבוה דשמואל אם כן האוכל מצה בכפיה דינו‬ ‫שהיה לו באכילה‪ ,‬ולכן הם הקשו מכאן על הרא"ה‬
‫כאנוס וזאת למרות שסופו היה ברצון‪ ,‬ואם כן יש‬ ‫שפטר מברכה את האוכל באונס‪.‬‬
‫לתמוה שהרמב"ם (פרק ו' מהלכות חמץ ומצה הלכה‬
‫ג') והשולחן ערוך (אורח חיים סימן תע"ה סעיף ד')‬ ‫אבוה דשמואל לשיטתו‬
‫פסקו להלכה שמי שאכל מצה בכפיה יצא ידי חובה‪,‬‬
‫[וכבר חזרו והעירו בזה החתם סופר המגן גיבורים‬ ‫וביארו החתם סופר (ראש השנה דף כ"ח עמוד‬
‫א' ד"ה עוד הקשה מג"א) והמגן גיבורים (אורח חיים‬
‫והיד חנוך]‪.‬‬ ‫סימן ר"ד) והיד חנוך (סימן ט') שכמובא בבית יוסף‬
‫הרא"ה למד הלכה זו מאשה שנאנסה שלמרות‬
‫ובמגן גיבורים הוסיף להקשות שאף הרא"ה‬ ‫שתחילת הבעילה היה באונס וסופו היה ברצון עם‬
‫פסק להלכה שמי שכפו אותו לאכול מצה יצא ידי‬ ‫זאת נפסק להלכה שדינה כדין אשה שנאנסה‪ ,‬כי‬
‫חובה‪ ,‬וכמובא בשמו באהל מועד (שער קריאת‬ ‫גם הרצון הינו מחמת האונס והכפיה‪ ,‬ומשם למד‬
‫שמע דרך ב' נתיב ד')‪ ,‬ואם כן הרא"ה סותר את‬ ‫הרא"ה גם לגבי מי שאנסו אותו לאכול שלמרות‬
‫דבריו‪ ,‬שמחד הוא פסק שאין לברך על אכילה‬ ‫שהוא נהנה מכך הוא בכלל אונס ולכן הוא אינו‬
‫בכפיה‪ ,‬ומאידך הוא פסק שהאוכל מצה בכפיה יצא‬ ‫מברך על האכילה‪ ,‬כך שכל דברי הרא"ה הינם רק‬
‫לפי שיטת רבא הסובר בכתובות (דף נ"א עמוד ב')‬
‫ידי חובה‪.‬‬ ‫שתחילתו באונס וסופו ברצון הוי אונס‪ ,‬אבל לאבוה‬
‫דשמואל שסובר שם שתחילתו באונס וסופו ברצון‬
‫וביותר שגם אלו שפסקו שלא יוצאים ידי חובת‬ ‫לא הוי אונס‪ ,‬והאשה אסורה לבעלה‪ ,‬אם כן הוא הדין‬
‫אכילת מצה באכילה כפויה (עיין משנה ברורה סימן‬
‫תע"ה ס"ק ל"ד)‪ ,‬נימוקם הוא מחמת שמצות צריכות‬ ‫שמי שאנסו אותו לאכול חייב לברך‪.‬‬

‫כונה‪ ,‬ולא בגלל שאכילת המצה היתה באונס‪.‬‬ ‫ממילא לא קשה כלל מכך שמבואר בראש השנה‬
‫(דף כ"ח עמוד א') שאם פרסיים כפו אותו לאכול‬
‫רבא או רבה‬ ‫מצה יצא ידי חובה‪ ,‬כי שם נשלחה הלכה זו לאבוה‬
‫דשמואל‪ ,‬וכמבואר בכתובות (דף נ"א עמוד ב') אבוה‬
‫ועוד יש להעיר בזה‪ ,‬שבסוגיא בראש השנה‬ ‫דשמואל סבור שתחילתו באונס וסופו לרצון אין זה‬
‫הסכים רבא עם אבוה דשמואל ואף הוסיף בביאור‬ ‫בכלל אונס‪ ,‬ולכן הוא גם סבר שהאוכל מצה בכפיה‬
‫דבריו ואמר "אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר‬ ‫יצא ידי חובה‪ ,‬ואכן לאבוה דשמואל אף יהיו חייבים‬
‫יצא"‪ ,‬ואם כן בהכרח שהנידון בסוגיא זו אינו קשור‬ ‫לברך על אכילה באונס‪ ,‬אבל מאחר וההלכה היא‬
‫למחלוקת אבוה דשמואל ורבא בסוגיא בכתובות‪,‬‬ ‫כרבא הסובר בכתובות (דף נ"א עמוד ב') שתחילתו‬
‫ועיין שם ביד חנוך שפירש שמטעם זה הראשונים‬ ‫באונס וסופו ברצון הוי אונס‪ ,‬לכן הכריע הרמ"א‬
‫גרסו בראש השנה (דף כ"ח עמוד א') רבה ולא רבא‪,‬‬
‫אך לפי הנוסחאות שלפנינו שגורסים רבא בהכרח‬ ‫להלכה שמי שאנסו אותו לאכול הוא אינו מברך‪.‬‬
‫שאין זיקה בין שני הנידונים וההלכה שהכפוי לאכול‬
‫מצה יצא ידי חובה נכונה אף לשיטת רבא (כתובות‬ ‫מסקנה סותרת‬
‫דף נ"א עמוד ב') שסובר שתחילתו באונס וסופו‬
‫לרצון הוי כאונס‪ ,‬ואם כן יש לתמוה על הרא"ה‬ ‫אך אם גישה זו נכונה אם כן אף האוכל מצה‬
‫שפסק שהאוכל באונס אינו מברך‪ ,‬אם כן מדוע‬ ‫בכפיה לא יצא ידי חובה‪ ,‬כי מאחר וההלכה היא‬

‫האוכל מצה בכפיה יצא ידי חובה‪.‬‬