Page 189 - מתנת משה חלק ה - הרב יצחק מנחם קרלינסקי

‫קפט‬ ‫משה‬ ‫'ד גריש ‪' -‬ב הלע‬ ‫מתנת‬

‫(ס"ק מ"ה) שיש טעם לחלק בין הנידונים‪ ,‬שלמרות‬ ‫שנבעלה באונס שלמרות שלבסוף היא התרצתה‬
‫שבשני הנידונים אין לאוכל אפשרות לחמוק‬ ‫אך כיון שהרצון הינו כתוצאה מהאונס ממילא הרי‬
‫מהאכילה‪ ,‬אבל מי שאנסו אותו לאכול האכילה‬ ‫היא כאנוסה‪ ,‬כך שמסתבר ששורש שני הנידונים‬
‫עצמה הינה בכפיה ולכן הוא פטור מלברך על אכילה‬ ‫אחד הוא‪ ,‬וממילא תמוה שבזה נפסק כרא"ה ובזה‬
‫שהיא בכפיה‪ ,‬אבל חולה האוכל ביום כיפור למרות‬
‫שהוא מוכרח לאכול אבל האכילה עצמה אינה‬ ‫נפסק כרשב"א‪.‬‬
‫בכפיה‪ ,‬אלא שמאחר והוא חולה והאכילה נצרכת‬
‫לו לכן הוא מעונין לאכול‪ ,‬ומפני כן הוא חייב לברך‬ ‫וביותר שבמקור הדין באהל מועד מפורש‬
‫שהרא"ה הציג דוגמא לדינו "כגון מעשה שבת‬
‫על כך‪.‬‬ ‫לחולה שיש בו סכנה"‪ ,‬היינו שהאוכל לא נאנס על‬
‫ידי אחרים לאכול‪ ,‬אלא שהוא נאלץ לאכול מחמת‬
‫אכילה חיובית ואכילה שלילית‬ ‫חוליו‪ ,‬ומזה למד הרמ"א את דינו לגבי מי שאנסו‬
‫אותו לאכול‪ ,‬ובהכרח ששתי ההלכות זהות‪[ ,‬אמנם‬
‫וביתר ביאור כתב בשו"ת חתם סופר (אורח‬ ‫מדברי הרא"ה כפי שצוטטו בבית יוסף הושמטה‬
‫חיים סימן ר"ב) "האוכל מרצונו לפקוח נפשו מברך‬ ‫הדוגמא‪ ,‬ויתכן שהרמ"א לא ראה את דברי הרא"ה‬
‫את השם שברא פרי זו או לחם זה‪ ,‬שהרי אפילו‬
‫רק להשביע רעבון מברך‪ ,‬מכל שכן שיברך ויודה‬ ‫אלא כפי שהם הוצגו בבית יוסף]‪.‬‬
‫שהזמין לו דבר להצילו ממות‪ ,‬וגם אשר בחסדו השם‬
‫יתברך ויתר לו תורתו ומצותו למען חיותו‪ ,‬ואיך לא‬ ‫הרא"ה בחידושיו‬
‫יברך‪ ,‬מה שאין כן מי שכפאו לאכול על כרחו שלא‬
‫לרצונו‪ ,‬מה יברך שנברא פרי זו‪ ,‬והלואי ולא היה ולא‬ ‫וכתב המשנה ברורה (שער הציון ס"ק מ') שאכן‬
‫נברא‪ ,‬שהרי על אפו ועל חמתו הוא אוכל"‪ ,‬החתם‬ ‫צדק המגן אברהם בהשערתו שבר הפלוגתא של‬
‫סופר מסביר את ההבדל בין הכפוי לאכול ובין‬ ‫הרשב"א (בתשובה סימן תשצ"ד) הינו הרא"ה‪ ,‬כי‬
‫האוכל מחמת הסכנה‪ ,‬שהאוכל מפני הסכנה יש לו‬ ‫כן מפורש בחידושי הרא"ה (ברכות דף מ"ה עמוד‬
‫כפל כפליים עילה לברך‪ ,‬ומה האוכל לשובע נפשו‬ ‫א') "ומכאן למי שהוצרך ואכל ביום הכפורים‪ ,‬אף‬
‫ולתענוג מברך‪ ,‬על אחת כמה וכמה שהאוכל בכדי‬ ‫על פי שאכל בהיתר‪ ,‬אין לו לברך לא לפניו ולא‬
‫להציל את נפשו עליו להודות לבורא שברא מאכל‬ ‫לאחריו‪ ...‬ואף על גב דלא סגיא דלא מיתהני [ואף‬
‫שיכול להועיל לו ולרפא אותו או להצילו מהסכנה‪,‬‬ ‫שאין אפשרות שהוא לא יהנה מהאכילה]‪ ,‬הנאתו על‬
‫וכן מוטל עליו להודות להשם על כך שהוא הסכים‬ ‫ידי אונס‪ ,‬ולא שייך לברוכי בהא [ולא שייך לחייב על‬
‫לוותר לו על החיוב להיזהר ממאכלות אסורות בכדי‬ ‫כך ברכה]‪ ,‬וזה כדין אשה שנאנסה ותחילתה באונס‬
‫שהוא לא ימות‪ ,‬אבל מי שכופים אותו לאכול על‬
‫מה הוא יודה‪ ,‬והרי אדרבה הוא היה מעדיף שפרי‬ ‫וסופה ברצון דחשבינן לה אונס"‪.‬‬
‫זה כלל לא יברא ולא יהיה על מה לכוף אותו ולאנוס‬
‫אותו‪ ,‬ולכן למרות שלגבי האוכל מחמת הסכנה‬ ‫האכילה עצמה באונס‬
‫נפסק בסעיף ט' שעליו לברך‪ ,‬אך מי שאנסו אותו‬
‫עם זאת טוען שער הציון שאין הכרח לתלות‬
‫לאכול פטור מלברך‪ ,‬וכהוראת הרמ"א בסעיף ח'‪.‬‬ ‫הנידונים זה בזה‪ ,‬ולמרות שלגבי האוכל ביום כיפור‬
‫נפסק בסעיף ט' כרשב"א הסובר שהוא חייב לברך‪,‬‬
‫אך לגבי מי שאכל בכפיה אפשר לפסוק כרא"ה‬
‫שהוא פטור מלברך‪ ,‬וכמו שפירש המשנה ברורה‬