Page 186 - מתנת משה חלק ה - הרב יצחק מנחם קרלינסקי
P. 186
משה 'ד גריש ' -ב הלע מתנת קפו
אנסוהו לאכול או לשתות ,אף על גב דהחיך נהנה הטעם שהיא נחשבת לאנוסה] ,יצר אלבשה [כי יצר
ממנו אינו מברך עליו ,הואיל ונאנס על כך" ,הרמ"א אלבשה הבועל]" ,הרי שגם אם בסוף הבעילה היא
כלל לא עסק במי שתחילתו היה באונס וסופו ברצון, התרצתה סבור רבא שדינה כאנוסה ,וזאת מחמת
אלא הרמ"א הורה כן למי שהיה אנוס מתחילה ועד שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה
סוף אלא שהחיך נהנה מהאכילה. (רמב"ם פרק א' מהלכות איסורי ביאה הלכה ט').
הצעת כף החיים אף סוף האכילה באונס
כדברים הללו עולה ברור מדברי כף החיים לאור זאת דברי הרא"ה שהאוכל בכפיה אינו
(סימן ר"ד ס"ק נ') שהציע שמי שכופים אותו מברך ,נסובו רק על מקרה שמתחילה ועד סוף הוא
לאכול יגמור בליבו ויתרצה לאכול ,וזאת בכדי שלא כלל לא התרצה לאכול ,אלא שסוף דבר מאחר
יהיה לו ספק האם לברך על האכילה ,כי אם הוא ונכנס לפיו דבר מאכל ממילא הוא נהנה מהאוכל ,כי
יתרצה על האכילה הוא יהיה מחויב לברך לכל הרי התבאר שהמקור של הרא"ה הוא מהירושלמי
השיטות ,והרי בזה שהוא יתרצה על האכילה הוא העוסק באשה שהיתה אנוסה מתחילת הבעילה
לא יסיר את איום האנס ממנו ,אלא שהוא יצרף ועד סופה ,אבל מי שהתחיל לאכול מחמת כפיה
לאונס הסכמה ורצון ,ולמרות זאת סובר כף החיים והמשיך באכילה גם מרצון אין הוא אנוס ,וגם הרא"ה
שאם הוא יתרצה על האכילה ממילא מכיון שלאונס יודה שעליו לברך ,וזאת למרות שהסוגיא בכתובות
הצטרף רצון הוא יהיה חייב לברך לכל השיטות, עוסקת גם באשה שתחילת הזנות היה באונס אך
ובהכרח שדברי הרא"ה שפטר אותו מלברך הם בסופו היא התרצתה ,ופסק רבא שדינה כדין אנוסה
רק כאשר הוא כלל לא התרצה לאכול והוא היה כי יצר אלבשה ,אך הרי מסוגיא זו אין להקיש
אנוס מתחילה ועד סוף ,אלא שהאוכל ערב לו ,אבל לעניינינו ,וכמו שהתבאר שסברת רבא כנה רק ביחס
אם הוא יתרצה לאכול הוא יהיה חייב לברך וזאת
לאשה שנאנסה ואינה ענין לנאנס לאכול.
למרות שהוא אנוס.
ואכן כן מדויק מלשונו של הרא"ה כמצוטט
אונס כאונס בבית יוסף (אורח חיים סימן ר"ד אות ח' -ט' ד"ה
ומ"ש) "כתוב באהל מועד (שער הברכות דרך ז'
אך הביאור הגר"א ועוד פוסקים הביאו מקור נתיב ז') בשם הרא"ה שכל אכילה שעל ידי אונס אף
לדברי הרא"ה גם מכתובות (דף נ"א עמוד ב'), על גב דלא סגיא דלא מיתהני [אף שאין אפשרות
ומשמעות דבריהם שדברי הרא"ה נסובו גם על שהוא לא יהנה] לא שייך לברך עליה ,והרי הוא כדין
אופן שלבסוף הוא התרצה לאכול ,וכדוגמת הסוגיא אשה שנאנסה דאף על פי שסופה ברצון חשבינן
בכתובות שרבא החשיב את האשה לאנוסה מחמת ליה אונס ,עד כאן לשונו" ,הרי שהרא"ה דיבר על
שיצר אלבשה גם אם היא אומרת הניחו לו שאלמלא אופן שאין אפשרות שהוא לא יהנה ,והיינו מחמת
לא נזקק לה היא שוכרתו ,והם לא חילקו בין אונס שכן הוא הטבע האנושי שכשנכנס דבר מאכל ערב
בעילה לאונס אכילה ,וכן מתבאר מדברי החתם לפה יש מזה הנאה ,אבל הרא"ה לא הורה כן לגבי
סופר (ראש השנה דף כ"ח עמוד א' ד"ה עוד הקשה מי שבסוף האכילה התרצה ,שבזה אכן הוא יחוייב
מג"א) והמגן גיבורים (אורח חיים סימן ר"ד) והיד בברכה ,וכן הוא משמעות דברי הרמ"א שפסק "אם
