Page 181 - מתנת משה חלק ה - הרב יצחק מנחם קרלינסקי

‫קפא‬ ‫משה‬ ‫'ד גריש ‪' -‬א הלע‬ ‫מתנת‬

‫מעשה זהה‬ ‫במצוה שהיה כפוי ומוכרח לעשותה‪ ,‬ובהכרח שיש‬
‫הבדל בזה בין מצוה לעבירה‪ ,‬ולכן גם הסוברים‬
‫בפשוטו חילוק הגמרא אינו מובן כי הרי בשני‬ ‫שמצוה שנעשית מחמת אונס אין יוצאים בה ידי‬
‫המקומות הוא ביצע את המעשה שהוא הצטווה‪,‬‬ ‫חובה‪ ,‬אבל די בזה שהצטרף רצון לאונס בכדי שהוא‬
‫אלא שהוא עשה זאת ללא כונה לקיים מצוה‪ ,‬ומה‬
‫ההבדל בין אכילת מצה לתקיעת שופר‪ ,‬וביאר‬ ‫יצא בזה ידי חובה‪.‬‬
‫רש"י "מהו דתימא התם אכול מצה קאמר רחמנא‬
‫והא אכל ‪ -‬ונהנה באכילתו‪ ,‬הלכך לאו מתעסק‬ ‫ולכן לגבי אשה שנאנסה ברור לחתם סופר שאף‬
‫הוא‪ ,‬שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן (כריתות‬ ‫אם סופו היה ברצון היא לא תענש על כך‪ ,‬כי בעבירה‬
‫דף י"ט עמוד ב') המתעסק בחלבים ובעריות חייב‬ ‫העיקר זה ההסכמה והרצון‪ ,‬וכל שעיקר המעשה‬
‫שכן נהנה"‪ ,‬רש"י מבאר שהחילוק בין אכילת מצה‬ ‫נעשה מחמת כפיה לא נענשים על כך‪ ,‬אך לגבי מצות‬
‫ובין תקיעת שופר הינו שאכילת מצה היא מצוה‬ ‫אכילת מצה בזה סובר החתם סופר שמכיון שלאונס‬
‫שמתבצעת באמצעות אכילה‪ ,‬ובזה יש יתרון שהוא‬
‫נהנה מהאכילה‪ ,‬שממילא יש לו שייכות למצוה‬ ‫הצטרף גם רצון ממילא יצא ידי חובה‪.‬‬
‫למרות שהוא לא כיון לשם מצוה‪ ,‬ורש"י מדמה זאת‬
‫למי שאכל חלב ללא כונה שהוא חייב קרבן בגלל‬ ‫מתעסק בעריות וחלבים‬

‫שהוא נהנה מהאכילה‪.‬‬ ‫חילוק זה מתבאר גם מתוך הסוגיא בראש השנה‬
‫(דף כ"ח עמוד א');‬
‫שוגג כמזיד‬
‫"אמר רבא זאת אומרת [מההלכה שאם פרסיים‬
‫דברי רש"י צריכים ביאור כי הרי האוכל אכילת‬ ‫כפו אותו לאכול מצה הוא יצא ידי חובה ניתן‬
‫איסור ללא כונה אינו אלא כשוגג‪ ,‬ולא התחדשה‬ ‫להסיק]‪ ,‬התוקע לשיר [למרות שהוא תקע ללא‬
‫ההלכה שיש כאן עשייה אלא ביחס לכך שהוא חייב‬ ‫כונה לקיים בזה מצוה אלא הוא תקע לשיר] יצא‪[ ,‬כי‬
‫קרבן‪ ,‬אבל אין בזה סיבה לקבוע שמחמת הנאה‬ ‫מצות אינן צריכות כונה‪ ,‬והראיה שהרי כשהפרסיים‬
‫כזאת הוא יצא ידי חובת אכילת מצה‪ ,‬ואדרבה כמו‬ ‫כפו אותו לאכול מצה הוא לא אכל את המצה בכדי‬
‫שהאוכל איסור ללא כונה אין הוא נחשב לעובר‬ ‫לקיים את המצוה‪ ,‬רק בגלל שכפו אותו על כך‪,‬‬
‫עבירה במזיד בגלל ההנאה אלא הוא רק כשוגג‪ ,‬כך‬ ‫ולמרות זאת הוא קיים באכילה מצות אכילת מצה]‪,‬‬
‫גם האוכל מצה ללא כונה למצוה אין ההנאה מהוה‬ ‫פשיטא‪ ,‬היינו הך [הגמרא מקשה מה חידש בזה רבא‬
‫תחליף לכונה למצוה‪[ ,‬וכבר הקשה כן החתם סופר‬ ‫והרי שני ההלכות זהות לחלוטין‪ ,‬וממילא לאחר‬
‫בסוף דבריו בתשובה הנזכרת]‪ ,‬ונראה שמבואר‬ ‫שהתחדש שאם כפוהו פרסיים לאכול מצה הוא יצא‬
‫כאן ברש"י שיש חילוק בין הכונה הנזקקת לקיום‬ ‫ידי חובה נדע גם שהתוקע לשיר יצא]‪ ,‬מהו דתימא‪,‬‬
‫מצוה‪ ,‬ובין הכונה הנדרשת בכדי שיחשב כמזיד‬ ‫התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל‪ ,‬אבל הכא‬
‫בעבירה‪ ,‬ולכן אף שההנאה אינה נותנת לאכילת‬ ‫זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא‪ ,‬קא‬
‫איסור תוקף של עבירה במזיד‪ ,‬אך לגבי מצוה די‬ ‫משמע לן [לולא דברי רבא היינו יכולים לצדד שיש‬
‫בהנאה בכדי להחשיב את העשייה לעשית מצוה‬ ‫חילוק בין הנידונים ולומר שרק באכילת מצה יצא‪,‬‬
‫בכונה‪ ,‬וזה כמבואר שבעבירה עיקר העוון והאשמה‬ ‫כי הרי ציווי התורה הוא לאכול מצה והוא אכל‪ ,‬אבל‬
‫בתקיעת שופר הוא לא יצא כי אין זה אלא כמתעסק‬

‫בדבר ללא כונה]"‪.‬‬