Page 192 - מתנת משה חלק ה - הרב יצחק מנחם קרלינסקי

‫משה‬ ‫'ד גריש ‪' -‬ב הלע‬ ‫מתנת‬ ‫בצק‬

‫נ"א עמוד ב') כי אכן סברת יצר אלבשה שייכת רק‬ ‫יצר אלבשה‬
‫לענין בעילה ולא לענין אכילה‪ ,‬אלא שהרא"ה למד‬
‫את משנתו מהירושלמי‪ ,‬וכפי שביארנו שם באורך‪,‬‬ ‫ועוד יש לתמוה על דבריהם‪ ,‬כי הרי אף רבא‬
‫ולפי זה דברי הרא"ה אינם רק בשיטת אבוה דשמואל‬ ‫שסובר שאשה שנבעלה באונס דינה כאנוסה גם‬
‫אלא דבריו נכונים גם לשיטת רבא (כתובות דף נ"א‬ ‫אם לבסוף היא התרצתה‪ ,‬אין זאת אלא כיון ש"יצר‬
‫עמוד ב')‪ ,‬וממילא סברת האחרונים [חתם סופר מגן‬ ‫אלבשה"‪ ,‬וכמו שפירש רש"י "וגם זה אונס שבתחלת‬
‫גיבורים ויד חינוך] שאבוה דשמואל (ראש השנה דף‬ ‫בעילה שהיא באונס הלבישה הבועל יצר"‪ ,‬וברמב"ם‬
‫כ"ח עמוד א') לשיטתו בכתובות (דף נ"א עמוד ב')‬ ‫(פרק א' מהלכות איסורי ביאה הלכה ט') "ואשה‬
‫שתחלת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום‪,‬‬
‫אינה תואמת את שיטת הרא"ה‪.‬‬ ‫שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר‬
‫האדם וטבעו כופה אותה לרצות"‪ ,‬ואם כן מבואר‬
‫אין לברך על אונס‬ ‫שעקרונית אף לרבא אם היה סופה ברצון לא היה‬
‫זה נחשב לאונס‪ ,‬אלא שמאחר והבועל הלבישה יצר‬
‫בשער הציון (הלכות ברכות סימן ר"ד ס"ק ל"ח)‬ ‫ממילא אף הרצון בכלל אונס הוא‪ ,‬וסברא זו נכונה רק‬
‫כתב שהאליה רבה יישב שאף אם נסבור שכאשר‬ ‫לגבי אשה שנבעלה באונס שמשהתחיל לבעול באונס‬
‫סופו לרצון אין זה נחשב לאונס‪ ,‬ולכן יוצאים באכילה‬ ‫אין בידה שלא תרצה‪ ,‬אבל מי שכפו אותו לאכול‪,‬‬
‫כפויה ידי חובת מצוות אכילת מצה‪ ,‬אך בכדי שיהיה‬ ‫הכפיה אינה מכריחה שהוא יתרצה לאכול‪ ,‬וממילא‬
‫חיוב לברך ולהודות על כך אין די בזה שאין זה אונס‪,‬‬ ‫אם היה סופו ברצון אף רבא מודה שהוא אינו נחשב‬
‫כי אין זה נכון לברך ולהודות על אכילה שהנך כפוי‬ ‫כאנוס‪ ,‬ואם כן ההלכה שהאוכל מצה בכפיה יצא ידי‬
‫עליה‪ ,‬ולכן ההלכה שהאוכל מצה בכפיה יצא ידי‬ ‫חובה אינה ענין למחלוקת של אבוה דשמואל ורבא‬
‫חובה אינה סותרת את ההלכה שאין לברך על אכילה‬ ‫(כתובות דף נ"א עמוד ב') ובזה אף רבא מודה‪ ,‬ואין כל‬

‫כפויה‪.‬‬ ‫סיבה לקבוע שאבוה דשמואל לשיטתו‪.‬‬

‫תשש יצרו‬ ‫אונס כאונס‬

‫בדרך נוספת ביאר שער הציון שאדרבה אף אם‬ ‫אך בשיטת הרא"ה הרי מוכח שהוא לא חילק בין‬
‫כאשר סופו לרצון הוי אונס ולכן אין מברכים על‬ ‫אונס לאונס‪ ,‬כי הרי הוא למד את ההלכה שהאוכל‬
‫האכילה‪ ,‬אך כל זאת כשכופים על אכילת רשות‪,‬‬ ‫באונס אינו מברך מההלכה שאשה שנאנסה אינה‬
‫אבל כשכופים על אכילה של מצוה כגון אכילת‬ ‫נאסרת לבעלה וזה למרות שסופו היה לרצון‪ ,‬ואמנם‬
‫מצה‪ ,‬בכגון זאת אנו אומרים שוודאי אגב הכפיה‬ ‫כבר הזכרנו לעיל (אות א') שהפרי חדש תמה על‬
‫הוא התרצה על האכילה‪ ,‬כעין דברי הרמב"ם‬ ‫הרא"ה שדימה ההלכות זה לזה‪ ,‬אך דברי האחרונים‬
‫המפורסמים (פרק ב' מהלכות גירושין הלכה כ')‬ ‫[חתם סופר מגן גיבורים ויד חנוך] נכונים בשיטת‬
‫"מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה‪ ,‬או לעשות עבירה‪,‬‬ ‫הרא"ה שלא חילק בין אונס לאונס‪ ,‬וממילא אבוה‬
‫והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו‪ ,‬או עד שנתרחק‬
‫מדבר שאסור לעשותו‪ ,‬אין זה אנוס ממנו‪ ,‬אלא הוא‬ ‫דשמואל לשיטתו בכתובות (דף נ"א עמוד ב')‪.‬‬
‫אנס עצמו בדעתו הרעה‪ ,‬לפיכך זה שאינו רוצה לגרש‬
‫מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות‬ ‫אלא שבאות א' כבר התבאר שיתכן שהרא"ה‬
‫כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו‬ ‫כלל לא למד את משנתו מדברי רבא בכתובות (דף‬