Page 192 - מתנת משה חלק ה - הרב יצחק מנחם קרלינסקי
P. 192
משה 'ד גריש ' -ב הלע מתנת בצק
נ"א עמוד ב') כי אכן סברת יצר אלבשה שייכת רק יצר אלבשה
לענין בעילה ולא לענין אכילה ,אלא שהרא"ה למד
את משנתו מהירושלמי ,וכפי שביארנו שם באורך, ועוד יש לתמוה על דבריהם ,כי הרי אף רבא
ולפי זה דברי הרא"ה אינם רק בשיטת אבוה דשמואל שסובר שאשה שנבעלה באונס דינה כאנוסה גם
אלא דבריו נכונים גם לשיטת רבא (כתובות דף נ"א אם לבסוף היא התרצתה ,אין זאת אלא כיון ש"יצר
עמוד ב') ,וממילא סברת האחרונים [חתם סופר מגן אלבשה" ,וכמו שפירש רש"י "וגם זה אונס שבתחלת
גיבורים ויד חינוך] שאבוה דשמואל (ראש השנה דף בעילה שהיא באונס הלבישה הבועל יצר" ,וברמב"ם
כ"ח עמוד א') לשיטתו בכתובות (דף נ"א עמוד ב') (פרק א' מהלכות איסורי ביאה הלכה ט') "ואשה
שתחלת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום,
אינה תואמת את שיטת הרא"ה. שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר
האדם וטבעו כופה אותה לרצות" ,ואם כן מבואר
אין לברך על אונס שעקרונית אף לרבא אם היה סופה ברצון לא היה
זה נחשב לאונס ,אלא שמאחר והבועל הלבישה יצר
בשער הציון (הלכות ברכות סימן ר"ד ס"ק ל"ח) ממילא אף הרצון בכלל אונס הוא ,וסברא זו נכונה רק
כתב שהאליה רבה יישב שאף אם נסבור שכאשר לגבי אשה שנבעלה באונס שמשהתחיל לבעול באונס
סופו לרצון אין זה נחשב לאונס ,ולכן יוצאים באכילה אין בידה שלא תרצה ,אבל מי שכפו אותו לאכול,
כפויה ידי חובת מצוות אכילת מצה ,אך בכדי שיהיה הכפיה אינה מכריחה שהוא יתרצה לאכול ,וממילא
חיוב לברך ולהודות על כך אין די בזה שאין זה אונס, אם היה סופו ברצון אף רבא מודה שהוא אינו נחשב
כי אין זה נכון לברך ולהודות על אכילה שהנך כפוי כאנוס ,ואם כן ההלכה שהאוכל מצה בכפיה יצא ידי
עליה ,ולכן ההלכה שהאוכל מצה בכפיה יצא ידי חובה אינה ענין למחלוקת של אבוה דשמואל ורבא
חובה אינה סותרת את ההלכה שאין לברך על אכילה (כתובות דף נ"א עמוד ב') ובזה אף רבא מודה ,ואין כל
כפויה. סיבה לקבוע שאבוה דשמואל לשיטתו.
תשש יצרו אונס כאונס
בדרך נוספת ביאר שער הציון שאדרבה אף אם אך בשיטת הרא"ה הרי מוכח שהוא לא חילק בין
כאשר סופו לרצון הוי אונס ולכן אין מברכים על אונס לאונס ,כי הרי הוא למד את ההלכה שהאוכל
האכילה ,אך כל זאת כשכופים על אכילת רשות, באונס אינו מברך מההלכה שאשה שנאנסה אינה
אבל כשכופים על אכילה של מצוה כגון אכילת נאסרת לבעלה וזה למרות שסופו היה לרצון ,ואמנם
מצה ,בכגון זאת אנו אומרים שוודאי אגב הכפיה כבר הזכרנו לעיל (אות א') שהפרי חדש תמה על
הוא התרצה על האכילה ,כעין דברי הרמב"ם הרא"ה שדימה ההלכות זה לזה ,אך דברי האחרונים
המפורסמים (פרק ב' מהלכות גירושין הלכה כ') [חתם סופר מגן גיבורים ויד חנוך] נכונים בשיטת
"מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה ,או לעשות עבירה, הרא"ה שלא חילק בין אונס לאונס ,וממילא אבוה
והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו ,או עד שנתרחק
מדבר שאסור לעשותו ,אין זה אנוס ממנו ,אלא הוא דשמואל לשיטתו בכתובות (דף נ"א עמוד ב').
אנס עצמו בדעתו הרעה ,לפיכך זה שאינו רוצה לגרש
מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות אלא שבאות א' כבר התבאר שיתכן שהרא"ה
כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו כלל לא למד את משנתו מדברי רבא בכתובות (דף