Page 134 - מתנת משה חלק ה - הרב יצחק מנחם קרלינסקי

‫משה‬ ‫'ב גריש ‪' -‬ה הלע‬ ‫מתנת‬ ‫קלד‬

‫מהלכות גירושין הלכה כ')‪ ,‬דברי הרמב"ם נסובו על‬ ‫שהגט פסול תיקנו חכמים שהאשה שקיבלה את‬
‫ההלכה שאם בית הדין הכריע שעל פי ההלכה הבעל‬ ‫הגט נפסלה לכהונה כדין גרושה]"‪.‬‬
‫חייב לגרש את אשתו‪ ,‬והבעל היה סרבן גט ומפני‬
‫כן הבית דין הפעילו עליו סנקציות וכפו אותו לכתוב‬ ‫כפיה לרצון‬
‫גט‪ ,‬הגט כשר‪ ,‬והלכה זו צריכה ביאור כי הרי גט‬
‫שלא ניתן מרצונו של הבעל הוא גט פסול‪ ,‬כמפורש‬ ‫אלא שהתעורר ספק‪ ,‬שמא מאחר וכעיקרון גם‬
‫במשנה ביבמות (דף קי"ב עמוד ב') "והאיש אינו‬ ‫חיים היה מעונין לתת לשרה גט‪ ,‬אלא שהוא נמנע‬
‫מוציא אלא לרצונו"‪ ,‬ואם כן מדוע כאשר בית דין‬ ‫מכך רק בגלל שהוא חשש מההורים שלו‪ ,‬אם כן‬
‫כופים את הבעל לתת גט הגט כשר‪ ,‬ואף שהכפיה‬ ‫כשחיים נתן את הגט הרי הוא יישם בכך את רצונו‪,‬‬
‫היא על פי דין‪ ,‬אך הרי סוף דבר הגט ניתן בכפיה ולא‬ ‫וממילא אין זה גט מעושה אלא גט שניתן מרצון‪,‬‬
‫אך מאידך הרי הוא גם היה כפוי על הגט‪ ,‬וגם אם‬
‫מרצונו של הבעל‪.‬‬ ‫הוא לא היה מעונין לגרש את שרה הוא היה עושה‬
‫כן מחמת הכפיה‪ ,‬כך שיש לצדד שגט זה הינו גט‬
‫במסכת בבא בתרא (דף מ"ח עמוד א') מבואר‬
‫שהגט כשר כי מאחר ומצוה לשמוע בקול דברי‬ ‫מעושה‪.‬‬
‫חכמים‪ ,‬אם כן מסתבר שכאשר בית הדין מצווים‬
‫את הבעל ליתן גט הוא התרצה לגרש‪ ,‬והרמב"ם‬ ‫אונס ורצון‬
‫הוסיף בזה ביאור "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש‬
‫את אשתו ולא רצה לגרש‪ ,‬בית דין של ישראל בכל‬ ‫מקרה דומה לזה הועלה על שולחנו של העונג‬
‫מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב‬ ‫יום טוב (סימן קס"ח) כאשר אשה שחפצה שבעלה‬
‫הגט והוא גט כשר‪ ,...‬ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא‬ ‫יגרש אותה השתלטה על הנכסים של בעלה‪ ,‬והיא לא‬
‫אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל‪ ,‬שאין אומרין אנוס‬ ‫הסכימה להחזירם לו עד שהוא יגרש אותה ומחמת‬
‫אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב‬ ‫כן הוא נאלץ בעל כורחו לגרש אותה‪ ,‬אילוץ כזה‬
‫מן התורה לעשותו‪ ,‬כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן‪,‬‬ ‫פוסל את הגט כדין גט שניתן בכפיה‪ ,‬אלא שהתברר‬
‫אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה‪ ,‬או לעשות‬ ‫שכעיקרון בעלה היה מעונין לגרש אותה אף ללא‬
‫עבירה‪ ,‬והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו‪ ,‬או עד‬ ‫כפיה אלא שהוא נמנע מכך רק בגלל שאביו התנגד‬
‫שנתרחק מדבר שאסור לעשותו‪ ,‬אין זה אנוס ממנו‪,‬‬
‫אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה‪ ,‬לפיכך זה שאינו‬ ‫לכך‪.‬‬
‫רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל‪ ,‬רוצה‬
‫הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות‪ ,‬ויצרו‬ ‫העונג יום טוב דן באריכות בשאלה זו‪ ,‬והוא שייך‬
‫הוא שתקפו‪ ,‬וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה‬ ‫זאת לנידון האם אונס שמתלוה אליו הסכמה ורצון‬
‫יחשב כאונס‪ ,‬כי גם גט זה שניתן מחמת אונס וכפיה‪,‬‬
‫אני‪ ,‬כבר גרש לרצונו"‪.‬‬ ‫הרי התלוה אל הכפיה וההכרח הסכמה ורצון‪ ,‬מאחר‬
‫שהמגרש חפץ בכך אלא שמחמת אילוצים חיצוניים‬
‫הרמב"ם חודר למעמקי הנפש היהודית וקובע‬ ‫הוא נמנע מכך‪ ,‬כך שכאשר האשה הפעילה עליו לחץ‬
‫שרצונו הפנימי של כל יהודי הוא לעשות רצון קונו‪,‬‬
‫ואדרבה כשיהודי חוטא אין זה אלא שיצרו אנס‬ ‫לגרש אותה‪ ,‬הוא הרי יישם בכך את משאלות ליבו‪.‬‬
‫אותו‪ ,‬וממילא כאשר יהודי מחויב על פי דין לגרש‬
‫תשש יצרו‬

‫בתחילת דבריו ניסה העונג יום טוב לפשוט‬
‫את הספק מדברי הרמב"ם המפורסמים (פרק ב'‬