Page 130 - מתנת משה חלק ה - הרב יצחק מנחם קרלינסקי

‫משה‬ ‫'ב גריש ‪' -‬ד הלע‬ ‫מתנת‬ ‫קל‬

‫שיטת ר"י‬ ‫פטור מהתשלומים גם ללא הפטור של קים ליה‬
‫בדרבה מיניה‪ ,‬כי הרי הוא היה אנוס על האכילה‪,‬‬
‫אבל המחנה אפרים (הלכות נזקי ממון סימן ב')‬ ‫אפשרות נוספת היא לפרש שקושיית הגמרא‬
‫הוכיח מדברי ר"י המובאים בתוספות בסוגיין (ד"ה‬ ‫מתיחסת הן לגבי הפטור מהמיתה‪ ,‬והן לגבי הפטור‬
‫ואי דלא) שהם חולקים וסבורים שגם כאשר גופו‬
‫נהנה מהממון של חברו‪ ,‬הוא אינו מחויב לשלם‪ ,‬אלא‬ ‫מהתשלומים‪.‬‬
‫רק אם ההנאה הגיעה על ידי מעשיו‪ ,‬כי התוספות‬
‫ביארו שכשתחבו לתוך פיו את התרומה הוא פטור‬ ‫וכפי הנראה נחלקו בזה הראשונים‪.‬‬
‫מהתשלומים כיון שבשעה שהמאכל נתחב לגרונו‬
‫המאכל כבר היה אבוד וממילא אין סיבה לחייבו על‬ ‫שיטת רש"י‬
‫כך‪ ,‬והרי סברא זו פוטרת רק מדין מזיק‪ ,‬אבל מדוע‬
‫שלא נחייב אותו מחמת שהוא נהנה מהאוכל של‬ ‫רש"י (ד"ה ואי דלא) פירש "אמאי חייב מיתה‬
‫חברו‪ ,‬ובהכרח ששיטת התוספות היא שאין לחייב‬ ‫אנוס הוא"‪ ,‬וכתב השיטה מקובצת בשם קונטרס‬
‫על הנאה שבאה מאליה‪ ,‬ולכן הגמרא מקשה מדוע‬ ‫שמשמע מרש"י שבתשלומים הוא יהיה חייב‬
‫לולא פטור קים ליה בדרבה מיניה הוא היה חייב‬ ‫למרות שאנסו אותו לאכול‪ ,‬ולפי זה ימצא שרש"י‬
‫לשלם על ההנאה‪ ,‬והרי אף ללא פטור קים ליה‬ ‫סבור שקושיית הגמרא היא שאין כאן קים ליה‬
‫בדרבה מיניה אין כל סיבה לחייב כאשר הוא נהנה‬ ‫בדרבה מיניה כי הוא פטור מהמיתה מחמת שהוא‬
‫אנוס‪ ,‬וכך מתבאר בדברי התוספות (בבא קמא דף‬
‫מאליו ללא שהוא עשה מעשה‪.‬‬ ‫ק"א עמוד א' ד"ה או דלמא) שהוכיחו מסוגיין שמי‬

‫שיטת ריצב"א‬ ‫שתחבו לפיו מאכל חייב לשלם על כך‪.‬‬

‫אמנם בסוף דבריהם חזרו התוספות ופירשו‬ ‫ושם בתוספות מבואר שהסיבה שהוא מחויב‬
‫בשם הריצב"א "והכי פירושו אנוס הוא ופטור‬ ‫לשלם למרות שאנסו אותו לאכול‪ ,‬הרי זה מחמת‬
‫ממיתה וממון דאנן סהדי דלא ניחא ליה באכילת‬ ‫ההנאה והתועלת שהיה לו מהאוכל‪ ,‬וכתבו‬
‫איסור [הדבר ברור לנו שזה שתחבו לפיו את‬ ‫התוספות שיש בזה חילוק בין אם גוף האדם נהנה‬
‫התרומה לא היה מרוצה מכך‪ ,‬כי הוא לא רצה לאכול‬ ‫מהממון של חברו שאז יש חיוב לשלם גם אם הוא‬
‫מאכל שאסור לו לאכלו]"‪ ,‬קושיית הגמרא היא הן‬ ‫לא עשה שום מעשה אלא ההנאה היתה ממילא‪,‬‬
‫על חיוב מיתה והן על חיוב ממון שמכיון שהוא אנוס‬ ‫וכגון המבואר בסוגיין שחברו תחב לו אוכל לתוך‬
‫הוא נפטר גם מעונש מיתה וגם מחיוב ממון‪ ,‬והוסיפו‬ ‫גרונו‪ ,‬שבכגון זאת למרות שהנהנה לא עשה‬
‫התוספות וביארו שהטעם שהוא פטור מתשלומים‬ ‫מעשה אך כיון שגופו נהנה מהממון של החבר‬
‫"דאנן סהדי דלא ניחא ליה באכילת איסור"‪ ,‬והיינו‬ ‫לכן הוא מתחייב לשלם‪ ,‬אבל אם גופו לא נהנה‬
‫שמכיון שברור שאדם לא מעונין ליהנות מאכילת‬ ‫מהממון של החבר אלא שממונו השביח מחמת‬
‫ממון החבר‪ ,‬כגון שיהודה צבע צמר ששייך לראובן‬
‫איסור לכן אין כאן חיוב על ההנאה‪.‬‬ ‫בצבע ששייך לשמעון‪ ,‬באופן כזה מאחר וגופו של‬
‫ראובן לא נהנה מהצבע של שמעון‪ ,‬אלא שממונו‬
‫וכתב בשיטה מקובצת שכונת התוספות לבאר‬ ‫של ראובן השביח מחמת הצבע של שמעון‪ ,‬לכן‬
‫כן אף בשיטת רש"י‪ ,‬ומה שרש"י הזכיר רק שהוא‬ ‫אין אפשרות לחייב את ראובן אלא אם כן ההנאה‬
‫פטור ממיתה‪ ,‬מכיון שרש"י לא הוצרך לפרש‬
‫הגיעה על ידי מעשיו‪.‬‬