Page 125 - מתנת משה חלק ה - הרב יצחק מנחם קרלינסקי

‫הכק‬ ‫משה‬ ‫'ב גריש ‪' -‬ג הלע‬ ‫מתנת‬

‫אך בשונה ממאכלות אסורים שאם הוא אכלם‬ ‫לבעול אף ללא האיום‪ ,‬ואף שעינינו רואות שלולא‬
‫בכפיה אין כל הכרח שמלכתחילה הוא חפץ בזה‪,‬‬ ‫האיום הוא לא היה עובר על האיסור החמור של‬
‫אבל האנוס לבעול מאחר ואין קישוי אלא לדעת‬ ‫גילוי עריות‪ ,‬אך מאחר ואין אפשרות לכוף לבעול‪,‬‬
‫אם כן בהכרח שאף לולא האיום הוא חפץ בזה‪,‬‬ ‫לכן בהכרח שאף בלא האיום הוא חפץ לבעול אלא‬
‫ולולא זאת לא היתה אפשרות לכוף אותו לבעול‪ ,‬כך‬ ‫שבגלל האיסור הוא נמנע מכך‪ ,‬ורק מאחר והוא‬
‫שללא הרצון לא היה שייך לאנוס אותו‪ ,‬ולכן סבורים‬ ‫אויים והוכרח לבעול לכן הוא עבר על האיסור‪ ,‬והרי‬
‫הרמב"ם וסיעתו שאין לו פטור אונס‪ ,‬כי בהכרח‬ ‫הוא כזונדל שאף לפני שהפריץ כפה אותו לאכול‬
‫שקדם לאונס רצון‪ ,‬ומאחר ולולא הרצון לא היה שייך‬ ‫הוא מאד חפץ לאכול מהמאכלות האסורים אלא‬

‫לכפות אותו לבעול ממילא אין לו פטור אונס‪.‬‬ ‫שהוא נמנע מכך בגלל ציווי הבורא‪.‬‬

‫‪-‬ד‪-‬‬

‫אונס ורצון‬

‫וזה כמפורש בשו"ת הרדב"ז (לשונות הרמב"ם‬ ‫שיטת הרמב"ם התבארה בג' אופנים‪ ,‬א‪ .‬החלקת‬
‫הלכות דעות פרק ד' הלכה י"ט) "עוד יש דרך אחרת‬ ‫יואב ביאר שמכיון שהבעילה היתה מרצון‪ ,‬והאונס‬
‫מורכב מאונס ורצון כגון שאנסוהו ואיימו עליו לבוא‬ ‫היה רק העילה להתרצות‪ ,‬לכן הוא אינו נחשב לאנוס‬
‫על הערוה‪ ,‬והוא מתקשה‪ ,‬על זה אמר רבא אין קישוי‬ ‫על הבעילה‪ ,‬ב‪ .‬הגאון רבי ברוך דב ליבוביץ זצ"ל‬
‫אלא לדעת ולפיכך אין אונס לערוה"‪ ,‬וכעין זה כתב‬ ‫והגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד סבורים שהסיבה‬
‫בהלכות עבודת כוכבים (פרק ג' הלכה א')‪ ,‬והיינו‬ ‫שהרמב"ם וסיעתו נקטו שאין כאן פטור אונס‪ ,‬כיון‬
‫שאין לבועל פטור אונס מכיון שהאונס מורכב גם‬ ‫שבהכרח שגם ללא הכפיה הוא היה מתרצה‪ ,‬ג‪.‬‬
‫התבאר שאמנם אין הכרח שגם לולא הכפיה הוא היה‬
‫מרצון‪.‬‬ ‫מתרצה‪ ,‬אך מכיון שאין אפשרות לכוף לבעול‪ ,‬אם כן‬
‫בהכרח שהיה לו רצון גם ללא הכפיה אלא שמחמת‬
‫אנס את עצמו‬ ‫האיסור הוא נמנע מכך‪ ,‬ומאחר וללא רצונו לא היה‬
‫שייך להחטיאו‪ ,‬לכן סבורים הרמב"ם וסיעתו שאין לו‬
‫אלא שיתכן שהרמב"ם סבור שאף שלאחר‬
‫שהוא הקשה עצמו מדעת הכריחוהו לבעול‪ ,‬אך אין‬ ‫פטור אונס‪.‬‬
‫זה בכלל אונס כי מאחר ולולא זאת שמתחילה הוא‬
‫התרצה לא היה אפשר להכריח אותו לבעול‪ ,‬אם כן‬ ‫עם זאת בהכרח שהרמב"ם סבר שהעושה‬
‫למרות שעכשיו הוא אנוס‪ ,‬אין זה כלל כאונס‪ ,‬כי הוא‬ ‫באונס ורצון יחדיו אינו נכלל בפטור של אונס‪ ,‬כי‬
‫גרם לעצמו האונס‪ ,‬ולכן למרות שיתכן שהרמב"ם‬ ‫הרי למרות שהבעילה היתה מרצון‪ ,‬אבל הוא גם‬
‫סבור שאונס ורצון הוי אונס‪ ,‬אך במקרה זה כלל‬ ‫היה אנוס‪ ,‬אלא שבלא הרצון לא היה שייך להכריח‬
‫אין כאן אונס כי הוא אנס את עצמו‪ ,‬ולכן הוא חייב‪,‬‬ ‫אותו לבעול‪ ,‬כי אין קישוי אלא לדעת‪ ,‬אבל לאחר‬
‫וכן כתב הגאון רבי ירוחם יהודה ליב פרלמן זצ"ל‬ ‫ההתרצות והקישוי מדעת‪ ,‬על הבעילה הוא גם היה‬
‫"הגדול ממינסק" (אור גדול פרק ה' מהלכות יסודי‬ ‫אנוס‪ ,‬ואלא בהכרח שהרמב"ם סובר שאין פטור‬

‫התורה הלכה ד')‪.‬‬ ‫אונס לעושה באונס ורצון יחדיו‪.‬‬