Page 286 - ספר מתנת משה כרך ב - הרב יצחק מנחם קרלינסקי

‫משה‬ ‫'ו ףנע ‪' -‬ב גשרי‬ ‫מתנת‬ ‫ל‬

‫דברי החוות דעת‬ ‫עלה ה'‬

‫ששינוי בלשון יגרום שבזה יהיה איסור ריבית‬ ‫ומפני חשיבות הדברים ויסודיותם נצטט את‬
‫מהתורה ובמקרה השני איסור הריבית לא יהיה אלא‬ ‫עיקרי דבריו של החוות דעת‪ ,‬ונוסיף תוספת ביאור‬
‫מדרבנן‪ ,‬אלא מכיוון שיש גם חילוק בתוכן לכן יש‬
‫הבדל בדין לגבי איסור ריבית] דכשאומר הלווה לי‬ ‫בסוגריים‪.‬‬
‫סאה בסאתים מחוייב לשלם כעין שהלוהו אם חיטין‬
‫חיטין‪ ,‬וכן כשהלוהו מעות מחויב לשלם מעות כעין‬ ‫"ונראה לי ביישוב דבריו [של הט"ז] דהנה נראה‬
‫שהלוהו כשיש לו מעות‪ ,‬מה שאין כן כשאומר מכור‬ ‫בסאה בסאתיים [כלומר בהלוואת סאה חיטים על‬
‫לי חפץ זה או חיטין אלו אף שאומר לשלם לו בחפץ‬ ‫מנת לפרוע סאתיים] או בשאר מטלטלין דאינו‬
‫או בחיטין ויש לו בשעת פירעון אין צריך לשלם לו‬ ‫אסור מדאורייתא רק כשאומר בלשון הלואה‪ ,‬אבל‬
‫רק שווין כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן‬ ‫כשאומר בלשון מכירה כגון שאומר מכור לי סאה‬
‫[של חיטים] או מטלטל זה ואשלם לך לזמן פלוני‬
‫של"ב סעיף ד' בהגהת הרמ"א)‪.‬‬ ‫בשני מטלטלין כמוהו דמותר מדאורייתא‪ ,‬כמו‬
‫שמותר מדאורייתא באומר אשלם לך במעות לזמן‬
‫ומשום הכי באומר לו לשון הלואה דהיינו הלווה‬ ‫פלוני‪[ ,‬שכידוע התורה אסרה רק ריבית מחמת‬
‫לי סאה חיטין ואחזיר לך סאתיים חיטין‪ ,‬דחייב‬ ‫הלואה אבל אם מכרתי לך חפץ ב‪ ₪100-‬וביקשת‬
‫להחזיר לו הסאה חיטין דווקא בעד קרנו‪ ,‬ועוד סאה‬ ‫לשלם עוד חודש ‪ ₪110‬למרות שיש כאן תוספת‬
‫יותר משום ריבית‪ ,‬דניכר הריבית לעין כל שנוטל יותר‬ ‫מחמת דחיית מועד התשלום אבל תוספת זו שהיא‬
‫ממה שהלוהו‪ ,‬ריבית כי האי אסרה רחמנא‪[ ,‬כזאת‬ ‫מחמת מכירה ולא מחמת הלואה איסורה אינו אלא‬
‫ריבית התורה אסרה‪ ,‬כי מכיוון שהלווה מחויב‬ ‫מדרבנן‪ ,‬ואם כן הוא הדין שהמוכר לחברו סאה‬
‫לשלם את מה שלווה ובתוספת ממילא הריבית‬ ‫חיטים ומבקש לשלם לו בעוד חודש סאתיים‪ ,‬גם‬
‫ניכרת לעין כל] מה שאין כן באומר לשון מכירה‪,‬‬ ‫זה הוי בדרך מכירה ואיסורו אינו אלא מדרבנן‪,‬‬
‫מכור לי סאה חיטין ואשלם לך סאתיים חיטין לזמן‬ ‫אבל אילו היה אומר לו הלווה לי סאה חיטים ואני‬
‫פלוני‪ ,‬דאין צריך לשלם לו רק שווין‪ ,‬דומה ממש‬ ‫אפרע לך בעוד חודש סאתיים הרי זה ריבית מחמת‬
‫למוכר במעות לזמן פירעון‪ ,‬דהא אין שום חיוב כלל‬ ‫הלואה ואיסורו מהתורה‪ ,‬ולכאורה כל ההבדל בין‬
‫על החיטין רק על המעות‪[ ,‬במקרה זה שהתחייב‬ ‫שני מקרים אלו אינו אלא חילוק בהתבטאות שכאן‬
‫בלשון מכירה אינו מחויב לשלם מאותו סוג של מה‬ ‫אמר הלווה לי וכאן אמר מכור לי‪ ,‬אך בתוכן אין כל‬
‫שקיבל אלא את ערכו‪ ,‬ומכיוון שהחיוב הוא לא מה‬
‫שקיבל אלא את ערכו ממילא אין הריבית ניכרת‬ ‫הבדל בין המקרים]‪.‬‬
‫לעין כל] והתורה לא אסרה רק כשצריך לשלם לו‬
‫ואף דאין שום סברא לומר דהלשון שאין בו שום‬
‫כעין שהלוהו ועוד יותר‪.‬‬ ‫חילוק ענין דין שישנה הדבר מאיסור להיתר‪ ,‬מכל‬
‫מקום נראה דיש גם כן חילוק דין גדול בין הלשונות‪,‬‬
‫וסובר הט"ז דמהאי טעמא אפילו אם אמר הלווה‬ ‫[ומכיוון שיש חילוק דין משמעותי בין שתי הלשונות‬
‫לי סאה חיטין או חפץ פלוני להוציאו‪ ,‬ואשלם לך כך‬ ‫ממילא אין זה רק חילוק בלשון שנתמה כיצד יתכן‬