Page 225 - ספר מתנת משה כרך ב - הרב יצחק מנחם קרלינסקי

‫הכר‬ ‫משה‬ ‫הנמאנ הקסיע‬ ‫מתנת‬

‫פורע לו את ההלוואה שלווה ביום טוב‪ ,‬כי הרי רבה‬ ‫וכותב החכמת שלמה שמכאן מוכח שאם אדם‬
‫בר עולא מלכתחילה היה "מערים איערומי" [כלומר‬ ‫חייב לחבירו כסף ויש תחת ידו חפץ שהוא נתן‬
‫עושה בערמה]‪ ,‬ועיקר כוונתו בנטילת הפיקדון לא‬ ‫לו כפיקדון הוא יהיה רשאי לעכבו תחת ידו‪ ,‬וכמו‬
‫הייתה אלא במטרה שיהיה לו בידו ביטחונות על‬ ‫שהיה עושה רבה בר עולא ללווים ממנו ביום טוב‬
‫ההלוואה‪ ,‬ואין מזה כל סתירה לדברי הקצות החושן‬ ‫שהיה מעכב תחת ידו את החפץ שהוא שאל מהם‪,‬‬
‫שאסר לעכב תחת ידו את הפיקדון‪ ,‬מכיוון שהקצות‬ ‫וזה סותר לדברי הקצות החושן שאוסר על מחזיק‬
‫החושן עוסק רק באדם שנטל את הפיקדון מתוך‬
‫כוונה להשיבו לכשיתבקש ורק אחר כך הוא שינה‬ ‫הפיקדון לעכבו אצלו כפירעון לחוב‪.‬‬
‫את דעתו ומעוניין לעכב את הפיקדון עד לפריעת‬
‫סוף מעשה במחשבה תחילה‬
‫החוב‪.‬‬
‫ומיישב החכמת שלמה שכל האיסור לעכב את‬
‫ולפי דברי החכמת שלמה יימצא שגם לאוריאל‬ ‫הפיקדון הוא רק שאם כבר קיים ברשותו פיקדון‬
‫מותר לעכב תחת ידו את דמי המקדמה‪ ,‬כי הרי‬ ‫אסור לעכב אותו בעבור החוב‪ ,‬אבל אם מלכתחילה‬
‫מלכתחילה הוא נטל את הכסף מזמיר בערמה‬ ‫כל נטילת הפיקדון לא הייתה אלא מתוך מטרה‬
‫ומתוך כוונה להשתמש בכסף כפירעון לחוב שזמיר‬ ‫לעכב את הפיקדון עד שיפרעו לו את החוב‪ ,‬במקרה‬
‫חייב לו‪ ,‬והרי לדברי החכמת שלמה אין כל מניעה‬ ‫זה אין כל מניעה לעכב את הפיקדון עד שיפרע‬
‫לעכב את החפץ כפירעון לחוב באם מלכתחילה‬ ‫החוב‪ ,‬וההסבר בזה הוא כי הסיבה שאסור למפקיד‬
‫לעכב את הפיקדון הוא מחמת שבזה שהוא מעכב‬
‫זאת הייתה כוונתו‪.1‬‬ ‫את הפיקדון לעצמו הוא מבטל בכך את התחייבותו‬
‫בשעת קבלת הפיקדון להחזירו כאשר הבעלים‬
‫הריטב"א למד מכאן היתר‬ ‫ידרשו את הפיקדון בחזרה‪ ,‬אבל אם כאשר הוא‬
‫מקבל את הפיקדון כבר אז הייתה כוונתו לעכבו‬
‫אמנם מצאנו בזה דבר נפלא בחידושי הריטב"א‬ ‫עד פריעת החוב‪ ,‬אם כן מעולם לא הייתה כוונתו‬
‫(שבת דף קמ"ח עמוד ב') שכתב על דברי הגמרא‬
‫הנזכרת "ומכאן ראיה למה שאנו דנים בכל יום כן‪,‬‬ ‫להתחייב להחזיר את הפיקדון‪.‬‬
‫אם חבירו חייב לו דבר ובא שום דבר חפץ שלו לידו‬
‫שיכול לעכבו בידו עד שיפרענו ויכול לומר אתה חייב‬ ‫ולפי חילוק זה מובנת הנהגתו של רבה בר עולא‬
‫כנגדו"‪ ,‬הרי שהריטב"א למד מגמרא זו להתיר לעכב‬ ‫שהיה מעכב תחת ידו את הפיקדון עד שהלווה היה‬

‫‪ . 1‬אי"ה‪ ,‬אם כי הדברים מיושבים היטב‪ ,‬אבל בודאי ראוי להתבונן בטעמי הדבר‪ ,‬שהרי אם עיקר המניעה לתפוס את‬
‫הפקדון תמורת ההלואה היא מחמת מחוסר אמנה‪ ,‬וכפי המבואר בזוהר‪ ,‬מה יתן ומה יוסיף אם כוונת שואל הפקדון‬
‫מעיקרא היתה על מנת למשכן את החפץ עבור ההלואה‪ ,‬הרי סוף סוף הבעלים לא נתנוהו עבור כך‪ ,‬ועדיין חסרון הנאמנות‬

‫בפקדונו בעינו‪.‬‬

‫אלא שאם אמנם קושיית החכמת שלמה מהגמרא בשבת קושיא אלימתא היא‪ ,‬אבל זהו רק לפירושו של רש"י שם‪,‬‬
‫שרבה בר עולא אכן היה נוטל משכון‪ ,‬אולם בפירוש רבינו חננאל על אתר מפרש באופן אחר‪ ,‬כך שלדבריו קושיא מעיקרא‬
‫ליתא; וזה לשונו שם‪ :‬מיערם איערומי‪ ,‬כלומר לא היה תובעו בהדיא אלא היה אומר לו הלויני‪ ,‬וכאשר יתן לו ויבואו‬
‫המעות לידו אומר לו יש לי אצלך הלואת יו"ט‪ ,‬נשתלמתי אותם‪ .‬עכ"ל‪ .‬מבואר בדבריו שלא היתה כאן תפיסה של פקדון‬
‫כנגד הלואה‪ ,‬רק כדי להרויח תביעה האסורה לדעתו של רב יוסף‪ ,‬היה לווה מעות כנגדם ואז מסביר למלוה שבעצם הוא‬

‫התכוין בכך רק לקבל לידיו את הלואת היום טוב האסורה בתביעה‪.‬‬

‫ונמצא לפי"ז שלא קשה כלל מסוגיא זו על דינו של הקצות החושן עפ"י הזוהר‪.‬‬