Page 89 - מתנת משה חלק ו - הרב יצחק מנחם קרלינסקי

‫מתנת חוטיבה משה פט‬

‫מחדש אין זו אלא כמתנה משמים ללא כל זיקה‬ ‫שריחמו עליו מהשמים‪ ,‬ולכן למרות שההפסד‬
‫לבעלותו הקודמת על החמור‪ ,‬והרי אילו קדם אחר‬ ‫כוסה אין זה פוטר את בעל החמור מהתחייבותו‪,‬‬
‫וזכה בחמור החמור היה של הזוכה‪ ,‬וכך גם כאשר‬ ‫ומזה למד האור שמח שגם כאשר גורם חיצוני‬
‫הבעלים של החמור קדם וזכה בחמור הרי זה כאילו‬ ‫שילם את ההפסדים מחמת התחייבותו לניזוק‪ ,‬לא‬
‫תהיה בזה עילה לפטור את המזיק‪ ,‬ולכן הורה האור‬
‫שהוא זכה בחמור אחר‪.‬‬ ‫שמח שלמרות שחברת הביטוח תגמלה את בעלי‬
‫דירה‪ ,‬אין בזה כל סיבה לפטור את השוכר מלשלם‬
‫והוא מבסס את פירושו מדברי רש"י בסוגיא‬ ‫על הדירה‪ ,‬וזאת בגלל שהסיבה שחברת הביטוח‬
‫(בבא קמא דף קט"ז עמוד א' ד"ה ועלה שלו) "מי‬ ‫שילמה על הדירה הינה מחמת התחייבותה לבעלי‬
‫אמרינן‪ ,‬מעיקרא דאפקריה כאבוד דמי [מתחילה‬
‫כשהמציל היה סבור שחמורו יטבע הוא התיאש‬ ‫הדירה‪.‬‬
‫מהחמור והפקיר אותו והרי הוא כאבוד ממנו‪ ,‬ובגין‬
‫כך] ומחייב לו היאך לשלומי‪[ ,‬כבר התחייב בעל‬ ‫זכיה מן ההפקר‬
‫החמור לשלם את ההפסד לבעל החמור הזול]‪ ,‬והדר‬
‫זכה ביה מריה מהפקירא [ולאחר מכן כאשר עלה‬ ‫גם בשו"ת הרי בשמים (חלק ב' סימן רמ"ה)‬
‫חמורו מהנהר הרי זו זכיה מחודשת בחמור‪ ,‬ואין בזה‬ ‫הוכיח הגאון רבי אריה ליבש איש הורביץ זצ"ל‬
‫עילה לפטור את בעל החמור ששוה מאתים מלשלם‬ ‫מפסיקתו של רב לחייב את המזיק נכס מבוטח‬
‫לשלם לניזוק למרות שחברת הביטוח תשפה את‬
‫מנה לבעל החמור ששוה מנה]"‪.‬‬ ‫הניזוק על הפסדיו‪ ,‬אך הוא שב ופירש את דברי רב‬
‫באופן שונה כך שאין להקיש מפסיקתו של רב לנידון‬
‫אין דמיון למזיק חפץ מבוטח‬
‫של ניזוק שפוצה על ידי חברת הביטוח‪.‬‬
‫ולביאור זה לא ניתן להקיש מדברי רב לנידון של‬
‫ניזוק שקיבל את הפיצוי מחברת הביטוח‪ ,‬כי מאחר‬ ‫וביאר הגאון רבי אריה ליבש איש הורביץ זצ"ל‬
‫ומלכתחילה החפץ היה מבוטח ממילא הוא כלל‬ ‫שהסיבה שרב חייב את בעל החמור לשלם למציל כי‬
‫לא הופסד מחמת מעשה הנזק‪ ,‬וזאת בשונה ממציל‬ ‫מאחר ובאופן נורמטיבי החמור הזול לא היה אמור‬
‫החמור שמתחילה הוא הופסד ואבד ממנו חמורו‪,‬‬ ‫להנצל אם כן הוא נעשה הפקר‪ ,‬וכאשר באופן בלתי‬
‫צפוי הוא עלה מן הנהר ובעליו נטל אותו היתה זו זכיה‬
‫אלא שהוא חזר וזכה בו זכיה מחודשת‪.‬‬ ‫מחודשת ללא כל זיקה לבעלות הקודמת‪ ,‬וכמבואר‬
‫בבבא מציעא (דף כ"ד עמוד א') "וכן היה רבי שמעון‬
‫יאוש אינו כהפקר‬ ‫בן אלעזר אומר‪ ,‬המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר‬
‫ומן הברדלס‪ ,‬ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר וכו'‪,‬‬
‫ואכן האור שמח בתוך דבריו התיחס לאפשרות‬ ‫הרי אלו שלו‪ ,‬מפני שהבעלים מתיאשין מהן"‪ ,‬כך‬
‫זאת שהזכיה בחמור שעלה מן הנהר הרי היא כזכיה‬ ‫שמתחילה כשהחמור הזול טבע והבעלים התיאשו‬
‫מחודשת‪ ,‬אך הוא דוחה טענה זאת מחמת דברי‬ ‫מהסיכוי להציל את החמור שלהם‪ ,‬הם הפסידו‬
‫נתיבות המשפט (סימן רס"ב ס"ק ג') שכתב שיש‬ ‫את החמור שלהם‪ ,‬אלא שלאחר מכן כשהחמור‬
‫שוני מהותי בין יאוש להפקר‪ ,‬חפץ שהופקר הופקע‬ ‫עלה מן הנהר חזר המציל וזכה בחמור שלו מחדש‪,‬‬
‫מידית מרשות בעליו‪ ,‬ואילו חפץ שבעליו התיאשו‬ ‫ולכן על הבעלים של החמור לפצות את המציל על‬
‫ממנו לא הופקע מרשות בעליו‪ ,‬אלא שכל הרוצה‬ ‫החמור שאבד ממנו‪ ,‬ומה שהמציל זכה בחמור שלו‬
‫יכול לבוא ולזכות בחפץ‪ ,‬אך כל עוד לא זכה אחר‬
‫בחפץ החפץ עדיין תחת הבעלות הקודמת‪ ,‬ומפני‬