Page 57 - מתנת משה חלק ד - הרב יצחק מנחם קרלינסקי
P. 57
מתנת הלצהה משה נז
של זמרי שפינחס דקרו והרגו בקנאו את קנאת ה', כשמדבר על קודם שהוציא ראשו ,כתב שההיתר
ואומרת הגמ' "שאילו נהפך זמרי והרגו לפינחס לא להורגו אינו משום שאינו נחשב נפש ,אלא "מפני
היה נהרג עליו" ,כלומר אף שבודאי פינחס עשה שהוא כרודף אחריה להורגה" .וצריך להבין מה
מעשה מצוה של "קנאין פוגעין בו" ,אולם אם זמרי הטעם שהסברא שזהו טבעו של עולם לא מועילה
היה מזדרז והורגו היה פטור מכיון שסוף סוף פינחס
רצה להורגו .וכתב שם הרא"ש ,שדוקא זמרי עצמו גם לגבי קודם שהוציא ראשו.
לו היה הורג את פינחס היה פטור ,אולם אדם אחר
שהיה הורג את פינחס היה חייב ,שהיות וברשות ובחידושי הגר"ח הלוי האריך בזה והעמיק
כדרכו בקודש ,ותורף דבריו הוא שלשיטת הרמב"ם
הוא עושה אינו נחשב כרודף ממש. עובר במעי אמו יש לו דין נפש גמורה ,אלא שקודם
שהוציא ראשו אין לו דין הצלה שנתחדשה בפרשה
והחילוק בין אדם אחר לזמרי עצמו ,מבאר זו של רודף ,מה שאין כן לאחר שהוציא ראשו הרי
הגר"ש ,שמלבד דין הריגת הרודף יש גם דין של שאף שהוא נחשב רודף אולם כנגד זה גם יש לו
"הבא להורגך השכם להורגהו" ,וזה נאמר רק על דין הצלה ולכן אין נוגעין בו ,וכמו שאמרו במשנה
האדם עצמו ,ולכן אף שאי אפשר להגדיר את פינחס לפי שאין דוחין נפש בפני נפש ,והוא שונה משאר
ולהכלילו בדין רודף ,אולם בודאי שהוא בכלל "הבא
להורגך" ולכן אם זמרי היה הורגו לא היה נהרג עליו. רודפים שאין להם דין הצלה.
והוא הדין עובר המסכן את אמו והוציא ראשו, ובדברי הגר"ח מבואר שכאשר העובר הוציא
שאע"פ שאין דנים אותו כדין רודף ,אולם לגבי האם את ראשו ,הרי שאף שבאמת הוא נחשב רודף,
עצמה ,הרי הילוד הזה רוצה להורגה ,וממילא יש אולם אין לו דין עונש הרודף ,כיון שדין הרודף נגזר
בזה את הדין של "הבא להורגך" ולכן מותר לאם מכח זה שעליו לא נאמר הדין של "אין דוחין נפש
להשכים להורגו .ועיין עוד בכל דברי מו"ר שם מפני נפש" ,אבל בעובר שהוציא ראשו נאמר עליו
שאין דוחין את נפשו מפני נפש האם ,ולכן אסור
בארוכה.
להורגו.
ולפי זה כשנדון במקרה של אבי מו"ר זצ"ל [וכן
במקרה של התינוק בשנות ת"ח – ת"ט] ,הרי שאף ובספר זכרון שמואל סימן פ"ג מביא מו"ר
שכאמור אי אפשר ליתן לו דין רודף על בכי שלא הגר"ש רוזובסקי זצ"ל את דברי המאירי בסנהדרין
נעשה בכוונה לרדוף ,אולם כשדנים משום "הבא שם ,שכותב בשם חכמי הדורות ,שבהוציא העובר
להורגך השכם להורגהו" ,כמו שהילוד הוא בכלל ראשו ,הרי שאף שאסור להורגו ואין נוגעין בו ,אך
"הבא להורגך" כמו כן התינוק הבוכה הוא בכלל כל זה נאמר כהוראה כללית לאחרים ,אולם האם
"הבא להורגך" ,ולכן אף שלאדם מהצד יתכן שאסור בעצמה שהיא מסוכנת על ידו ,יכולה להורגו להצלת
להורגו ,אולם לאותם אנשים שבכי התינוק מסכנם,
הרי זה כלפיהם בגדר של "הבא להורגך" ולכן הותר נפשה ,כיון שהיא נרדפת ממנו.
להם להורגו. ובביאור דין זה כותב הגר"ש ומביא לכך דוגמא
מהמבואר בגמרא בסנהדרין בדף פ"ב ע"א ,בדינו