Page 53 - מתנת משה חלק ד - הרב יצחק מנחם קרלינסקי
P. 53
מתנת הלצהה משה נג
רודף הוא ,ותירצו שאני התם דמשמיא קא רדפי לה, הותר אף להורגו ,מעתה הותר דמו לא רק לשם
כלומר הרדיפה של העובר לא נעשית בכוונה ממנו, הצלה אלא גם לשם מניעתו מן העבירה.
רק כך הוא טבע העולם וכמו שפירש הרמב"ם
והרי בהכרח לומר שהריגתו היא גם כדי להציל
בהלכות רוצח. את הנרדף ,שהרי קטן שרודף הורגים אותו [כמו
שמבואר בגמרא שם דף ע"ב ב'] ,והרי אין עונשין
ומקשה האמרי משה (שם) ,למה הקשו בגמרא את הקטן ,אלא מוכח שגם במקרה שאין זה עונש
שנתייחס לעובר זה כרודף ,עד שהוצרכו לתרץ מותר להורגו לצורך הצלת הנרדף .וכן כתב בספר
שמשמיא רדפו לה ,והרי עובר זה אין לו כל כוונה
להתנכל לאמו ולסכנה ,ובודאי שלא שייך להענישו אמרי משה (סי' ל' אות י' בהערה).
על מעשה זה ,ואפילו אין זה בגדר אונס ,ומה עלה על
דעת המקשה שיהיה מותר להורגו מדין רודף .אלא רדיפה של עובר
בהכרח צריך לומר כדברינו ,שדין הרודף לא קשור
בדוקא עם עונשו וחיובו מיתה בגין רדיפתו ,אלא ולכאורה יש להוכיח כן גם מהדין המובא בגמרא
עיקרו הוא משום הצלת הנרדף ,ולכן גם כשהוא שם לגבי עובר; במשנה במסכת אהלות (פרק ז' משנה
רודף לפי תומו וללא כל כוונה ,בכל זאת לולא ו') כתוב :האשה שהיא מקשה לילד ,מחתכין את
שמשמיא קא רדפו לה [שכך הוא טבעו של עולם] הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים ,מפני
היה על העובר דין רודף והיה מותר להורגו לצורך שחייה קודמין לחייו .יצא ראשו [או רובו] אין נוגעין
בו ,לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ,והקשו בגמרא על
הצלת האם. הדין של הסיפא שאם יצא רובו אין נוגעין בו ואמאי
ולכאורה לפי זה אף שבודאי התינוק לא התכוין לסכן בבכיו את שאר
האנשים ,אולם מכיון שפעולת הבכי היא פעולה שנקראת רדיפה ,ומסכן בכך
את שאר האנשים ,דינו כרודף שמותר להורגו לצורך הצלת האחרים אע"פ
שלא שייך לעונשו כמובן.
עלה ב'
רודף בגרמא ושלא בכוונה
בהיותו במעי אמו ,שהותר להורגו מכיון שעדיין משמיא קא רדפו לה
לא נחשב כנפש ,דוקא אז דנים את דינו כרודף ,אך
כאשר הוא כבר נחשב נפש ,אין מחשיבים כרודף אולם בספר שו"ת גאוני בתראי סימן מ"ה מוכיח
אם אינו עושה כן בכוונה להרוג ,אע"פ שיש בזה שאין לעובר דין רודף מהטעם הזה שהוא עושה זאת
שלא בכוונה ,ולכן אין היתר להורגו לאחר שהוציא
משום הצלת הנרדף. ראשו ,ורק כאשר הוא עדיין לא נחשב לנפש,