Page 26 - ספר מתנת משה כרך ב - הרב יצחק מנחם קרלינסקי

‫משה‬ ‫'ד ףנע ‪' -‬ד גשרי‬ ‫מתנת‬ ‫כו‬

‫האם דבר זה תלוי בידיעת האדם שכאשר הוא‬ ‫להם עבירה של גזילה מכיון שהם לא גזלוהו מכל‬
‫יודע שבמצוה זו הוא עבר עבירה אין זה נחשב‬ ‫מקום כל זמן שהחפץ נחשב עדיין של הבעלים‬
‫לברכה רק לניאוץ‪ ,‬אבל אם הוא לא יודע שנעשה‬
‫בזה עבירה לא שייך איסור זה‪ ,‬או שמכיון שסוף‬ ‫סוברת שיטה זו שזה נחשב מצוה הבאה בעבירה‪.‬‬
‫סוף דבר זה הגיע לידו בעבירה חל כאן איסור על‬
‫הדבר לברך עליו ובין אם ידוע לו העבירה ובין אם‬ ‫ולהלכה דעת המג"א כסתימת המחבר שגם‬
‫בשאר הימים אסור גם לאחרים קודם יאוש וכמו‬
‫לא ידוע לו הרי הוא מנאץ‪.‬‬ ‫שמביא דעת הרמב"ן במלחמות הנ"ל שסובר כן‪,‬‬
‫אמנם דעת הט"ז והגר"א שיוצאים ידי חובה‪ .‬אולם‬
‫כמו כן אפשר לדון גם לגבי ברכת הנהנין‬ ‫כתב המשנה ברורה שם שכל זה רק לגבי לצאת ידי‬
‫שמבואר בשולחן ערוך סימן קצ"ו שאין מברכין על‬ ‫חובה אבל לכולי עלמא אין לברך על זה אם זכו בזה‬
‫דבר איסור לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה‪,‬‬
‫ומה יהיה הדין במי שאכל בשר נבילה ובירך עליו‬ ‫קודם יאוש‪.‬‬
‫שהכל ונודע לו תוך כדי אכילתו שהבשר כשר‪,‬‬
‫האם הוא מחוייב לברך עליו שהכל פעם נוספת או‬ ‫ה‪ .‬ויש לדון בגונב מן הגנב לאחר יאוש הבעלים‬
‫הראשון שנחלקו בזה האחרונים אם דינו כגנב‪,‬‬
‫שהברכה עלתה לו ידי חובתו‪.‬‬ ‫והבאנו [שריג ב' עלה א'] שהקצות סובר שאין לו‬
‫דין גנב וגזלן וגם הנתיבות סובר כן אלא שלשיטתו‬
‫והנה אם אכל איסור בשוגג מבואר בט"ז שם‬ ‫אם הוא שינה את החפץ וכל שכן אם הזיקו הוא‬
‫שלא שייך ניאוץ‪ ,‬ובמאמר מרדכי שם הביא שדנו‬ ‫נחשב כגזלן מהראשון [וכמבואר בשריג ג']‪ ,‬אולם‬
‫לדמות שוגג לאנוס‪ ,‬ויש שתמהו על הדימוי מאחר‬ ‫האחרונים נחלקו עליהם וסוברים שגם לגנב השני‬
‫שבאונס אין זה נחשב שעשה איסור כלל ולא‬ ‫יש דין גזלן‪ ,‬וכמו שהארכנו לעיל שם‪ .‬ומעתה יש‬
‫כמו בשוגג שסוף סוף עשה מעשה איסור‪ ,‬אולם‬ ‫לדון כאן שכל החילוק [בשאר הימים] בין הגזלן‬
‫הביאור בזה לפי הצד שאמרנו שהאיסור הוא‬ ‫עצמו לאחרים היינו כשהאחרים קנו מהגזלן‪ ,‬אולם‬
‫מחמת הגברא שחושב לעשות איסור באכילתו‬ ‫כאשר האחרים גזלו ממנו‪ ,‬לכאורה יהיה הדין תלוי‬
‫שאם הוא מברך על זה הוא מנאץ ולא מברך‬ ‫במחלוקת הנ"ל‪ ,‬שלשיטת הקצות שאין לו דין גזלן‬
‫אולם אם הוא לא יודע שעושה איסור לא שייך‬ ‫לא שייך בזה מצוה הבאה בעבירה‪ ,‬ואילו לחולקים‬
‫האיסור‪ .‬ולפי זה נמצא שגם במקרה הפוך שכיוון‬ ‫וסוברים שהוא גם כן גזלן לא יוכל לצאת בזה ידי‬
‫לאכול איסור אף‪-‬על‪-‬פי שאכל היתר מכל מקום‬ ‫חובתו‪ ,‬ולשיטת הנתיבות נראה שבמקרה שעשה‬
‫מכיון שכוונתו היתה לאיסור הרי הוא מנאץ ולא‬ ‫בזה שינוי גמור ועל ידי זה יצא מרשות הבעלים הרי‬
‫מברך‪ .‬אך אולי יש לחלק שבמקרה שלנו שהוברר‬
‫לבסוף שלא היה כאן מאכל איסור כלל שמא חלה‬ ‫דינו כגזלן וממילא גם לא יוצא בו ידי חובה‪.‬‬

‫הברכה‪ 1.‬וצריך עיון‪.‬‬ ‫ו‪ .‬ונסתפקתי לגבי האיסור לברך על דבר גזול‬
‫שהוא מנאץ כמו שכתוב "ובוצע ברך ניאץ ה'"‪,‬‬

‫‪ .1‬שוב ראיתי העתקת כת"י ממרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [חידושים על פרק שלושה שאכלו] שדן בספק הנ"ל וז"ל‪ :‬יש‬
‫להסתפק איך הדין בנתכוין לאיסור והיה היתר‪ ,‬דלפי מחשבתו התורה אוסרת והוי איסור כמו שאמרו "וה' יסלח לה‬
‫‪ -‬זה שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה" (נזיר כ"ג עמוד א')‪ ,‬ואין זו אכילה חשובה‪ .‬ואף שאכל כדי שביעה‬
‫דחייב בברכת המזון מן התורה‪ ,‬אפשר דלהרמב"ם דאין מברכים על אכילת איסור הוא הדין דאין מברכים על אכילת‬