Page 20 - ספר מתנת משה כרך א - הרב יצחק מנחם קרלינסקי

‫מתנת 'א נףע משה‬ ‫כ‬

‫מיצר הרע]‪ ,‬יומא חד שמעיתנו דביתהו [אשתו שמעה‬ ‫ומבואר מהסוגיא במנחות דאף ששחט השנייה‬
‫את תפילתו]‪ ,‬אמרה מכדי כמה שנין פרש מינאי [כמה‬ ‫בהיתר גמור כיון שנמצאת הראשונה כחושה‪ ,‬ואם‬
‫שנים שכבר ברב קדושתו פרש ממנה‪ ,‬והתפלאה מדוע‬ ‫היה שואל אותנו היינו אומרים לו שחוט‪ ,‬מכל מקום‬
‫הוא מתפלל כך והחליטה לנסותו]‪ ,‬יומא חד הוה גריס‬ ‫כיון שבשעה ששחט את השניה לא ידע מכך שהיא‬
‫בגינתיה [יום אחד כשהיה לומד בגינתו] קשטא נפשה‬ ‫כחושה סובר רבא שחייב חטאת כיון דאזלינן בתר‬
‫[קשטה את עצמה כך שלא יכירה]‪ ,‬חלפה ותניא קמיה‬ ‫מחשבתו‪ ,‬אם כן לדבריו נמצא שכוונת איסור לבד‬
‫[עברה ושבה לפניו] אמר לה מאן את [מי את] אמרה‬ ‫היא סיבה לחיוב חטאת‪ ,‬אמנם רבה שנחלק עליו‬
‫לו חרותא [שם זונה ידועה שלא היתה כבר כמה שנים‬ ‫סובר שפטור מחטאת היות וסוף וסוף הוברר שלא‬
‫בעיר]‪ ,‬תבעה [דרש ממנה לעבור עבירה אתו]‪ ,‬אמרה‬ ‫עשה מעשה עבירה מכיון שהוצרכנו לחטאת השניה‬
‫לו תביא ענף מראש הדקל קפץ והביא לה וכו'‪ ,‬לאחר‬ ‫על אף שלפי מחשבתו אכן עשה עבירה שחייבים‬
‫מעשה רצה להכנס לתנור לכפר על "עונו"‪ ,‬אמרה לו‬ ‫עליה חטאת בשוגג‪ ,‬והיינו משום שרבה סובר שעל‬
‫אשתו "זו אני הייתי"‪ ,‬וממילא לא עברת איסור ואין‬ ‫מחשבה לבד לא חייבים רק על מעשה של עבירה‪.‬‬
‫לך על מה לעשות תשובה‪ .‬אמר לה‪ ,‬אבל אני התכונתי‬
‫לעבירה‪ .‬ומבואר בגמרא שם שמרוב שהתענה על‬ ‫להלכה‪ ,‬הרמב"ם פוסק שהולכים אחר התוצאה‪,‬‬
‫כך הוא מת מתוך תשובה‪ ,‬ומשמע שהיה עליו חיוב‬ ‫ולכן בשוגג פסק בהלכות שגגות (פרק ב' הלכה‬
‫תשובה מדינא‪ ,‬וזה מכח מה שהגמרא מדמה את זה‬ ‫ט"ו) שפטור מקרבן [העושה מלאכה בשבת בזמן‬
‫שהיה בשוגג‪ ,‬דהיינו שעשה מעשה בלא ידיעה‪ ,‬או‬
‫למקרה של נזיר כדלהלן‪.‬‬ ‫מהאיסור‪ ,‬או שהיום הוא שבת‪ ,‬ההלכה היא שצריך‬
‫להביא קרבן חטאת‪ ,‬ופה במקרה שלפנינו פוסק‬
‫הגמרא בנזיר דף כ"ג עמוד א'‪ ,‬דנה לגבי אשה‬ ‫הרמב"ם שפטור מלהביא קרבן]‪ .‬וכן אם היה מזיד‬
‫שנדרה להיות נזירה [דהיינו שלא תשתה יין‪ ,‬ולא‬ ‫פוסק בהלכות שבת (פרק ב' הלכה ט"ז) שפטור‬
‫תסתפר‪ ,‬ולא תטמא למתים‪ ,‬במשך שלשים‬ ‫מעונש‪ .‬ונמצא שהרמב"ם פסק להלכה כשיטת‬
‫יום] ואם בעלה שומע את הנדר [המפריע לחיים‬ ‫רבה שבמקרה שלמעשה לא נעשתה עבירה רק‬
‫המשותפים‪ ,‬הנקראים "נדרי ענוי נפש"] שאם באותו‬ ‫במחשבתו היה רצון לעבור עבירה‪ ,‬על רצון של‬
‫יום ששומע אומר "מופר" הנדר מופר‪ ,‬אף כשהיא‬ ‫עבירה לא חייבים‪[ .‬הסבר הדבר ראה להלן שריג ה'‬
‫לא שמעה שאמר "מופר"‪ ,‬והנידון בגמרא הוא‬
‫במקרה שאמנם הבעל אמר "מופר" והפר את הנדר‪,‬‬ ‫עלה ג']‪.‬‬
‫רק שהיא לא שמעה‪ ,‬והנדר הופר כך שאין עליה שום‬
‫איסור‪ ,‬אבל היא הרי לא ידעה מזה שבעלה הפר‬ ‫ב'‬
‫לה‪ ,‬ושתתה יין ונטמאה למתים ונתכונה לאיסור‪.‬‬
‫מביאה הגמרא ברייתא שלומדת דין זה מהפסוק‪,‬‬ ‫יש להקשות לפי מה שכתוב בגמרא במסכת‬
‫שהברייתא שואלת על הפסוק "אשה הפרם וה'‬ ‫קידושין (דף פ"א עמוד ב')‪ ,‬רב חייא בר אשי הוה רגיל‬
‫יסלח לה"‪ ,‬אם מדובר במקרה שהבעל היפר מדוע‬ ‫כל עידן דנפיל על אפיה הוה אמר הרחמן יצילני מיצר‬
‫צריכה כפרה וסליחה‪ ,‬אלא מדובר במקרה כזה‬ ‫הרע [רב חייא בר אשי היה רגיל להתפלל כשנפל על פניו‬
‫שהבעל היפר‪ ,‬והיא לא ידעה‪ ,‬ונטמאה למתים‬ ‫לאחר תפילת שמונה עשרה שבעמידה (מכיון שידוע‬
‫שהתפלה מתקבלת בנפילת אפים) הרחמן יצילני‬