Page 183 - ספר מתנת משה כרך א - הרב יצחק מנחם קרלינסקי

‫גפק‬ ‫משה‬ ‫המציאהו האבידה‬ ‫מתנת‬

‫השבה גם של החפץ עצמו‪ ,‬אבל מי שלא גנבו ורק‬ ‫"דנפקא מינה לכושרא דחיותא או לטרחא יתירא"‬
‫החפץ הגיע לידיו במכירה או במתנה למה יתחייב‬ ‫כלומר‪ ,‬אמנם לא יהיה לבעלים רווח ממוני מזה‪,‬‬
‫אבל הוא מעדיף שיחזירו לו את האבידה עצמה‬
‫להשיבו?‬ ‫[‪-‬את החומר] מאשר יצטרך לקנות בהמה חדשה‬
‫שתצטרך להסתגל אליו מחדש‪ ,‬או משום הטירחא‬
‫ורואים מזה כלל שכאשר חל דין השבה על‬
‫חפץ חייבים להשיבו כל מי שבא לידיו‪ ,‬ואין זה דין‬ ‫שיש בקנייתה‪.‬‬
‫מחמת חיובי האדם אלא דין מחמת החפץ‪ .‬אולם‬
‫במקרה שכזה החיוב יהיה רק על גוף החפץ ולא על‬ ‫ולכאורה רואים מדין זה שאכן בכלל דין השבת‬
‫הדמים‪ ,‬ובמקרה שהחפץ לא יהיה בעולם לא שייך‬ ‫אבידה כולל גם את השבת החומר ולא רק על‬
‫עליו חיוב דמים מדין ההשבה‪ ,‬דהיינו אם לא קיימתי‬
‫את המצוה של ההשבה אין זה מחייב אותי להשיב‬ ‫השבת הערך הכספי‪.‬‬
‫את דמי החפץ‪ ,‬כיון שכל החיוב במקרה שכזה הוא‬
‫רק להשיב את גוף החפץ‪ .‬לדוגמא; אם אדם גנב מגר‬ ‫ובאמת שנושא זה הוא נוגע בכל חיובי ממונות‪,‬‬
‫שאין לו קרובים והגר נתייאש ומת‪ ,‬ובשעת מיתת‬ ‫והנני להביא סיכומו של הנושא מהספר בינת ראובן‬
‫הגר לא היה החפץ ברשות הגנב‪ ,‬כל הקודם לזכות‬ ‫להגאון רבי ראובן טרופ זצ"ל‪ ,‬ולפי זה נדון גם באבידה‪:‬‬
‫בחפץ זכה‪ ,‬כי כל זמן שהחפץ היה ברשות הגנב הוא‬
‫היה חייב להשיבו ולכן לא קנה את גוף החפץ‪ ,‬וכשמת‬ ‫א‪ .‬בכל חפץ של בעלים שאבד ממנו‪ ,‬יש חיוב‬
‫הגר נפטר מחיוב דמים‪ ,‬ובנוגע לגוף החפץ כיון שזה‬ ‫על המוצא להשיב את החפץ עצמו כיון שזה שייך‬
‫אינו ברשותו אין לו איך לקנותו ולכן כל הקודם זכה‪.‬‬ ‫לבעלים‪ ,‬כמו כל דין אבידה‪ .‬ואולם לאחר שהבעלים‬
‫התיאשו אין דין להשיב את האבידה עצמה‪ ,‬אבל יש‬
‫ובזה יובן מה שכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות‬ ‫דין להשיב את הערך של האבידה‪ ,‬וכמו שיש דין‬
‫גזלה הלכה ב'‪ :‬ודין זה [‪ -‬להשיב את הגזילה עצמה]‬ ‫של הצלת ממון חבירו [כמבואר בקונטרס ההצלה‬
‫דין תורה הוא שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל‪,‬‬ ‫שיש חיוב מהשבת אבידה להציל את הערך של‬
‫מפי השמועה למדו ‪ -‬אם היא כשגזלה משלם אותה‪,‬‬
‫ואם נשתנית בידו משלם דמיה‪ .‬נתייאשו הבעלים‬ ‫ממון אבוד לבעליו]‪.‬‬
‫ממנה ולא נשתנית קנה הגזלן כל השבח שהשביחה‬
‫אחר יאוש ואינו משלם אלא כשעת הגזלה‪ ,‬ודבר זה‬ ‫ב‪ .‬אבל כשהחיוב הוא להשיב גנבה או גזלה‪,‬‬
‫מדבריהם מפני תקנת השבים‪ .‬וכשמחזיר לו הגזלה‬ ‫יש חובה להשיב את החפץ עצמו לא רק מהסיבה‬
‫שמין לו השבח ונוטל מן הנגזל‪ .‬עד כאן‪ .‬כלומר‬ ‫שהחפץ שייך גם עכשיו לבעלים‪ ,‬אלא גם מכיון‬
‫שהשבח שהשביחה הגזלה לפני יאוש שייך באמת‬ ‫שהגנב או הגזלן נתחייב בהשבה מדיני הגניבה או‬
‫לבעלים‪ ,‬והדין שלא חייב להשיב את זה מפני תקנת‬ ‫הגזילה‪ ,‬ומדין זה יש חיוב להשיב את גוף הדבר ולא‬
‫השבים זהו רק על השבח שישביח לאחר יאוש‪.‬‬ ‫רק את דמיו‪ ,‬ואין זה מחמת שלא קנה את החפץ‪,‬‬
‫וההסבר הוא‪ ,‬דבכל מקום ששייך לנגזל חייב להשיב‬ ‫אלא גם אם יש לו קנינים בחפץ‪ ,‬בכל זאת מוטל‬
‫לו‪ ,‬ומה שעושים תקנת השבים זה רק על דבר‬ ‫עליו חיוב השבה להשיב את החפץ אם הוא בעולם‬
‫שלא שייך לנגזל‪ ,‬שהרי השבח לא נשבח ברשותו‬ ‫כמו שיש חיוב להשיב את דמי החפץ‪ ,‬כיון שנלקח‬

‫מהבעלים שלא כדין‪.‬‬

‫ג‪ .‬ולכאורה יש לשאול שזה מובן לגבי מי שגנב‬
‫בעצמו ונתחייב בהשבת החפץ‪ ,‬שיש עליו חיוב‬