Page 176 - ספר מתנת משה כרך א - הרב יצחק מנחם קרלינסקי
P. 176

‫משה‬                                             ‫'ג נףע‬  ‫מתנת‬  ‫קעו‬

‫ובדעת הרמב"ם האריכו האחרונים לדון‬                       ‫(הלכות אבידה פרק ט"ז הלכה ד') שהחצר לא‬
‫בשיטתו‪ ,‬ועיין בדבריו של הגאון חכם בן ציון זצ"ל‬          ‫עדיפא מידו וכמו שידו לא זוכה קודם יאוש משום‬
‫בספרו הבהיר "אור לציון" חלק ראשון חושן משפט‬             ‫שזה יאוש שלא מדעת כמו כן החצר‪ ,‬וכיון שכן שוב‬
‫סימן י' שהוא סובר שגם בחצר אינו קונה ועיין בכל‬          ‫לא יקנה משום שבא לידו באיסורא שחל עליו חיובי‬

                                   ‫דבריו שם‪.‬‬                                                   ‫השבה‪.‬‬

‫על כל פנים להלכה קיימא לן כרוב ראשונים‬                  ‫אולם בדעת התוספות כתב המהרש"ל בבבא‬
‫הנ"ל שגם בחצר לא קונה כשנפלה שם האבידה‬                  ‫מציעא דף כ"ו‪ .‬בתוספות ד"ה דשתיך‪ ,‬שהם‬
‫קודם שהבעלים התיאשו‪ .‬ואם כן בנידון דידן מכיון‬           ‫סוברים שלגבי חצר לא אומרים שבאיסורא אתא‬
‫שהאבידה היתה בחצר קודם יאוש הבעלים הם‬                   ‫לידיה ויועיל היאוש שלאחר מכן‪ ,‬והמהרש"א שם‬
‫אינם זוכים בה‪ ,‬אולם מאידך גם פשוט שאי אפשר‬              ‫דחה דבריו והש"ך בסימן רס"ח סעיף קטן ב' כתב‬
‫לחייבם בהשבת אבידה מחמת קנין החצר‪ ,‬כי חצר‬               ‫גם כן דלא כמהרש"ל אבל מטעם אחר‪ ,‬אמנם‬
‫של אדם לא זוכה לו רק דבר שהוא לזכותו משא"כ‬
‫כדי לחייבו בהשבת אבידה פשיטא שהחצר לא‬                             ‫הקרני ראם בהגהותיו הוכיח כמהרש"ל‪.‬‬

 ‫זוכה לו והוא פטור מהשבה כל זמן שלא הגביהה‪.‬‬             ‫ומסברא נראה שבין לפי הסבר הרמב"ן הנ"ל‬
                                                        ‫בביאור איסורא אתא לידיה ובין להסבר התוספות‬
‫אלא שאם נאמר כך הרי ששוב יש לנו לומר‬                    ‫כאן זה לא שייך‪ ,‬כי לרמב"ן כל ענין "באיסורא בא‬
‫שלאחר מכן תזכה לו שוב חצירו‪ ,‬וכך כתב שם‬                 ‫לידו" הוא שמכיון שנתחייב בהשבה הרי הוא שומר‬
‫הגאון חכם בן ציון זצ"ל לדעת הרמב"ם‪ .‬וגם יש‬              ‫של הבעלים‪ ,‬ולכן אינו זוכה בזה לאחר יאוש‪ ,‬אבל‬
‫להוסיף מה שכתב הנתיבות המשפט בסימן רס"ח‬                 ‫בשביל להיות שומר צריך לרצות להיות שומר‪ ,‬וכל‬
‫סעיף קטן ב' שאפילו לדעת שאר הפוסקים שחצר‬                ‫שאינו יודע כלל שנפל לרשותו איך אפשר לומר‬
‫קונה כדי שיקרא שבא לרשותו באיסורא‪ ,‬מכל‬                  ‫שנתחייב בשמירה עבור הבעלים‪ ,‬וכמו שלגבי גזלן‬
‫מקום בחצר המשתמרת אם אינו רוצה לזכות‬                    ‫אומר שם הרמב"ן שלא נהיה שומר‪ ,‬ואם נתייאשו‬
‫על ידה הוא יכול אחר כך לזכות בזה אף שזה בא‬
                                                                  ‫הבעלים הוא זוכה בחפץ כמו כן בחצר‪.‬‬
                           ‫לחצירו קודם יאוש‪.‬‬
                                                        ‫וגם לשיטת התוספות שהטעם שלא מועיל‬
                         ‫היוצא מזה להלכה‪:‬‬               ‫היאוש הוא משום החיוב המוטל עליו‪ ,‬כל זה שייך‬
                                                        ‫רק אם הוא יודע מהאבידה אבל אם הוא לא יודע‬
‫החצר לא קונה לאדם דבר שהוא לחובתו‪,‬‬                      ‫מזה כמו בחצר הרי לא שייך לומר שהתחייב בהשבה‬
‫ומכיון שיש צד חובה בחיובי השבת אבידה‪ ,‬שזה‬               ‫כל זמן שלא יודע מזה כלל‪ .‬ועיין בספר אמרי משה‬
‫מחייב לטפל בה ובהשבתה לבעליה‪ ,‬אין החצר‬                  ‫סימן ל"ז שכתב שמכיון שלומדים מקנין יד שחצר‬
‫קונה לבעליה את המציאה כדי לחייבו בהשבת‬                  ‫קונה‪ ,‬לכן כמו שביד בכהאי גוונא לא היה זוכה מכיון‬
‫אבידה‪ .‬וממילא אם לאחר מכן ירצה לזכות בה‪,‬‬                ‫שביד זה היה נחשב באיסורא אתא לידיה כמו כן‬
‫לאחר שכבר לא יהיה מחוייב בהשבה כגון שזה‬                 ‫בחצר לא יקנה אף ששם לא שייך את הטעם של‬
‫לאחר יאוש הבעלים‪ ,‬הוא יוכל אז לזכות בזה ע"י‬
                                                                       ‫באיסורא אתא לידיה‪ ,‬וזה חידוש‪.‬‬
   ‫קנין חצירו ואין זה נחשב לאיסורא אתא לידיה‪.‬‬
   171   172   173   174   175   176   177   178   179   180   181