Page 141 - ספר מתנת משה כרך א - הרב יצחק מנחם קרלינסקי

‫אמק‬ ‫משה‬ ‫המציאהו האבידה‬ ‫מתנת‬

‫התוס' בבבא מציעא דף כ"ו עמוד א' והרא"ש‬ ‫באיזה חצר מדובר; אם בחצר המשתמרת ‪ -‬היא‬
‫שם כותבים שחצר לא קונה בדבר שאין עתיד‬ ‫זוכה לו ואין זכות לאחר לבא ולקחת את היהלום‪,‬‬
‫להמצא‪ .‬אם כן יש לדון שהיהלום הוא בגדר דבר‬ ‫אבל אם מדובר בחצר שאינה משתמרת‪ ,‬וכמו‬
‫שאין עתיד להימצא בגלל קוטנו‪ ,‬ולפי זה גם אם‬ ‫רוב החצרות הרגילים של בתים משותפים‪ ,‬רק‬
‫נאמר שהחצר משתמרת ואין צריך דעת בעל‬ ‫אם הבעלים עמד לידה היא זוכה עבורו‪ ,‬אבל אם‬
‫החצר‪ ,‬ובעל המשרד התיאש‪ ,‬ובעל העורב לא זכה‬ ‫הבעלים לא היו שם היא לא זכתה עבורו וממילא‬
‫דהוי חצר מהלכת‪ ,‬והיורה לא זכה כי צריך דוקא‬
‫להגביה בידים‪ ,‬אבל גם בעל החצר לא קנה‪ ,‬ולכן‬ ‫האדם שתפס את היהלום זכה בו‪.‬‬

‫קנהו המוצא גם אם החצר משתמרת‪.‬‬ ‫אולם גם אם מדובר בחצר המשתמרת עדיין יש‬
‫מקום לדון אם החצר אכן זוכה לו‪.‬‬

‫היוצא מהדברים‪:‬‬

‫א‪ .‬בעל המשרד ‪ -‬יש ספק אם זה נחשב כאן זוטו של ים‪ ,‬והאם מועיל כאן מה‬
‫שמתיאש מהיהלום‪.‬‬

‫ב‪ .‬בעל העורב ‪ -‬מסתבר שאין לו דין גזלן רק דין מזיק‪ .‬ובכל מקרה הוא לא זכה‬
‫ביהלום‪.‬‬

‫ג‪ .‬היורה ‪ -‬אם הוא התכוין לזכות ביהלום על ידי הגבהתו יתכן שקנה‪.‬‬

‫ד‪ .‬בעל החצר ‪ -‬גם אם החצר משתמרת יתכן שלא זוכה בדבר שאמור להאבד בה‪.‬‬

‫ה‪ .‬לוקח היהלום ‪ -‬אם נכריע שכל הנ"ל לא זכו – הוא יהיה הזוכה המאושר ביהלום‪.‬‬