Page 11 - מתנת משה חלק ד - הרב יצחק מנחם קרלינסקי
P. 11
מתנת הלצהה משה אי
בהם" ,שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקב''ה,
וכאן שיש אבוד נפש חבירו לא ניתן דבר המלך לדחות שצוה על הרציחה".
כלומר כל ההיתר לעבור על דברי תורה כפי הנלמד מהפסוק "וחי בהם" -ולא
שימות בהם ,הוא רק מפני שחביבה נפש מישראל לפני הקב"ה ,ומכיון שבמקרה זה
בכל אופן תיאבד נפש מישראל ,לא נאמר כאן ההיתר של "וחי בהם" וממילא יש כאן
איסור רציחה.
וכאן עלינו לדון:
על ידי אחרים
א .האם דין זה ,שיהרג ואל יהרוג ,נאמר בכל מקרה של רציחה ,או רק כאשר
האפשרות להנצל היא להרוג את חבירו על ידי מעשה ,אולם אם האפשרות להנצל
היא אמנם על חשבון חיי חבירו אבל לא דורשים ממנו להרוג על ידי פעולה ,רק
להרשות לאחרים לעשות זאת ,האם גם במקרה כזה נאמר שאסור לאדם להרשות
זאת גם אם יהרגוהו משום כך ,או שבמקרה כזה שאינו עושה מעשה אינו בכלל הציווי
"יהרג ואל יהרוג"?
הצלת רבים בהריגת יחיד
ב .כמו כן עלינו לדון במקרה שעל ידי הריגת אותו אדם ינצלו רבים ,האם גם
במקרה כזה נאמר יהרג ואל יהרוג ,או שכאן זה אחרת ,ויש גם סברא בזה ,הלא כל
עיקר הסיבה שלא הותרה עבירת רציחה היא מפני שנפש חבירו חביבה לפני המקום
כמו הנפש שלו ,ואילו כאן יש כאן חשבון של נפש אחת מול נפשות רבות .אך גם יתכן
שלא עושים חשבון גלובלי כמה בסך הכל ינצלו ,רק כל נפש בפני עצמה ,ואין דוחין
נפש מפני נפש גם לא מפני נפשות רבות.
חיוב הצלה
עד כה ראינו שהתורה אוסרת עלינו להנצל על ידי הריגת השני ,אולם החיוב
שלנו הוא להציל את השני הנמצא בסכנה ,וכדברי הגמרא במסכת סנהדרין דף ע"ג
עמוד א':
"מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין
עליו שהוא חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט ט"ז).
והרואה את חבירו במצב של סכנה ואינו מצילו הוא עובר על איסור ,ואף יתכן
שהוא נחשב כשותף למיתתו ,על אף שהוא רק פסיבי .ודבר זה נלמד מהמבואר
