Page 150 - ספר מתנת משה כרך א - הרב יצחק מנחם קרלינסקי
P. 150
קנ מתנת 'ג נףע משה
ולכאורה נראה שהכלל שכתבו התוספות אכן לא שייך רק לגבי קנין חצר ,דהסברא נותנת
שקנין חצר לא קונה לאדם רק מה שיתכן שדעתו היתה על זה ,וכמו שכתב האמרי בינה
בקונטרס הקנינים סי' ו' בשם פסקי הרי"ד ,אולם קנין יד שזו מציאות של קנין שהאדם תפוס
בדבר ,מסתבר שהאדם זוכה בזה גם ללא כוונה לקנין.
ב .גם אם נאמר שהחולה לא קנה את זה ,עדיין יש לעיין האם זה יהיה בגדר "טפל לגופו",
וכמו שאדם קונה את גופו כך גם זה נהפך להיות חלק מגופו.
דעת מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א :שכל המציאות של קנין היא הוראת בעלות ,שאדם
משתמש בחפץ בצורה שבה משתמשים הבעלים ,ועל ידי זה החפץ נקנה לו ,וכאן שזה בתוך
גופו ממש זהו ההוראת בעלות הגדולה ביותר ,וממילא זה נקנה ושייך לו ,ולכן על הרופא
להחזירו לחולה.
עלה ב'
שן הזהב
שמעתי מהרב הגאון ר' יהודה ליס שליט"א ,שברוסיה היו עושים שיניים תותבות מזהב
אמיתי ,והיו שודדי קברים שהיו מוציאים את שיני הזהב מן המתים .ולכאורה יש מקום לעיין
מי הבעלים על אותם שיניים האם זה שייך ליורשים?
השאלה היא האם שייכת כאן הסברא שכתבו התוספות שדבר שאינו עתיד להימצא אינו
זוכה בזה ,אם כן גם היורשים לא זוכים בזה ,כי אע"פ שכאמור בעלה א' אדם זוכה בכל מה
שבגופו ,אולם לגבי ירושה שזה כמו קנין אולי לא שייך בזה ירושה[ .וגם אם נאמר כנ"ל עלה
א' שזו סברא רק בקנין חצר ,עדיין יש לדמות זאת לדין של המרדכי שהובא ברמ"א שהקונה
בדיל ונמצא בתוכו שהוא כסף לא זכה בו ,וראה להלן שריג ז' עלה ב' וכן בשריג ט' עלה א'].
אך לכאורה אין בזה נפקא מינה ,כי הרי מבואר בגמרא בסנהדרין דף מ"ז עמוד ב' שהמת
וכל מה שקוברים עמו אסורים בהנאה ,ואם כן בודאי שהשן הקבורה עמו אסורה בהנאה,
וממילא גם לא שייך על זה ירושה ,וגם הגנב לא חייב לשלם את שווי השן ליורשים ,אלא
שעבר על האיסור של הנאה מהמת.
אולם יש גם מקרים שחלקים מן המת מותרים בהנאה ,ובאופנים כאלו יתכן שיהיה
נפק"מ ,וכמו שנראה בעלה הבא –